העולם שאליו נולד יוחנן
יוחנן נולד, כמו אחיו, בשנים הראשונות של המאה הראשונה באזור הדיג סביב בית צידה וכפר נחום. הגליל היה תחת הורדוס אנטיפס, ויהודה תחת מושלים רומאים, ביניהם פונטיוס פילטוס מבערך שנת 26 עד 36 לספירה. העסק המשפחתי היה דיג. מרקוס 1:20 אומר שלזבדי היו שכירים, מה שמרמז על בעל סירה בעל אמצעים. זבדי ובניו היו שותפים עם שמעון ואנדרי (לוקס 5:10). הבשורה של יוחנן עצמה מראה ידע פנימי על ירושלים. היא יודעת את שמות בני ביתו של הכהן הגדול, מזכירה ש"תלמיד אחר" היה ידוע לכהן הגדול והכניס את פטרוס לחצר (יוחנן 18:15-16), ונותנת פרטים על המקדש והחגים שמרמזים שהמחבר בילה זמן ביהודה ובירושלים. יש חוקרים שרואים בכך סימן שלמשפחתו של יוחנן היו קשרים שם. אחרים חושבים שזה משקף את מקום מושבו המאוחר של המחבר או את מקורותיו.
האקלים הדתי של יהודה שעיצב אותו ערבב תקווה ומתח. המקדש עמד בהדרו, שנבנה מחדש על ידי הורדוס הגדול, ואלפים עלו לרגל לחגים. המטביל הטיף ליד הירדן, משך המונים מהכפרים, ויוחנן היה בין אלה שהלכו. הבשורה הרביעית, שהיא הבשורה היחידה שמראה את תלמידיו של המטביל הופכים לתלמידיו של ישוע, מסופרת כנראה על ידי מישהו שהיה שם.
פרק ראשון: שני תלמידים בירדן
יוחנן 1:35-40 מתאר את היום. יוחנן המטביל עמד עם שניים מתלמידיו. כשראה את ישוע הולך, אמר: "הנה שה האלוהים!" השניים הלכו אחרי ישוע, וישוע שאל: "מה אתם מבקשים?" הם אמרו: "רבי, היכן אתה מתגורר?" הוא אמר: "בואו וראו." אחד מהם נקרא בשם אנדראס. השני אינו נקרא בשם, והבשורה הרביעית לעולם אינה נוקבת בשם מקורה העיקרי. הקריאה הטבעית ביותר, שנאחזו בה מאז הכנסייה הקדומה, היא שהתלמיד האלמוני היה יוחנן עצמו, שאז ושם נעשה לתלמידו של ישוע. הבשורה מוסיפה פרט קטן שנשמע כמו זיכרון: "והשעה הייתה כשעה העשירית" (פסוק 39), בסביבות ארבע אחר הצהריים. לפרט אין מטרה בסיפור אלא שמישהו זכר אותו.
הדפוס חוזר בהמשך. לאורך הבשורה הרביעית, דמות אחת לעולם אינה נקראת בשם: התלמיד אשר ישוע אהב. הוא בסעודה האחרונה, במשפט, בצלב, בקבר, ובסירה בסוף. קריאה טבעית היא שזו הייתה דרכו של המחבר לכתוב את עצמו לתוך הספר בלי למשוך תשומת לב לעצמו. הבשורה אומרת זאת בפרק האחרון שלה: "זה הוא התלמיד המעיד על הדברים האלה וכתב אותם, ואנחנו יודעים שעדותו אמת" (יוחנן 21:24). ה"אנחנו" מרמז שאחרים, אולי הקהילה שלו עצמו, עמדו מאחורי הספר ואישרו אותו.
פרק שני: בני הרעם
הקריאה ליד האגם, כפי שמסופר במרקוס 1:19-20 ובלוקס 5:1-11, שמה את יוחנן בסירה מתקן רשתות עם אביו ועם אחיו הגדול. ישוע קרא, והם הלכו אחריו. הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס) נותנות לנו את הצד האחר של יוחנן, שהבשורה הרביעית אינה מזכירה. מרקוס 3:17 מספר לנו שישוע כינה את יעקב ויוחנן "בואנרגש, כלומר בני רעם". השם מרמז על להט ואש. הסיפורים שבהם הוא מתעורר לחיים מראים שני צעירים עם מזג חד ושאפתנות חדה עוד יותר.
במרקוס 9:38 אמר יוחנן: "רבי, ראינו איש מגרש שדים בשמך והוא אינו הולך אחרינו, ואנחנו מנענו אותו, כי אינו הולך אחרינו." תשובתו של ישוע הייתה: "אל תמנעו אותו, כי אין איש שעושה נס בשמי ויכול בקלות לדבר עלי רע. כי מי שאינו נגדנו הוא בעדנו." בדרך לירושלים, כפי שמסופר בלוקס 9:51-56, כפר שומרוני סירב לקבל את ישוע. יעקב ויוחנן שאלו אם עליהם להוריד אש מן השמים שתכלה את הכפר. ישוע הסב את פניו והוכיח אותם. ובמרקוס 10:35-45, שני האחים, או אמם בשמם, ביקשו את המושבים משני צדי ישוע בתפארתו. ישוע שאל אם יוכלו לשתות את כוסו. הם אמרו שיוכלו. הוא אמר להם שהם ישתו, ושמקומות כבוד אינם שלו לתת. סצנות אלה מסופרות במלואן בפרופיל של יעקב בן זבדי.
אילו אלה היו הדברים היחידים שידענו על יוחנן, היינו חושבים אותו לצעיר צר אופקים ושאפתן. ובכל זאת, אותו יוחנן, על פי המסורת, הפך לשליח האהבה. איך הרעם הפך לרכות הוא סיפור חייו, וזה סיפור שמתחיל באופן שבו הביט בישוע.
פרק שלישי: המעגל הפנימי וההר
יוחנן היה אחד משלושת אלה שלקח איתו ישוע לרגעים שאחרים לא ראו. הוא היה נוכח בהקמת בתו של יאיר (מרקוס 5:37), בהשתנות (מרקוס 9:2-8) ובגת שמנים (מרקוס 14:33). כששלח ישוע שני תלמידים להכין את סעודת הפסח, אומר לוקס 22:8 שהשניים היו פטרוס ויוחנן. בסעודה האחרונה, יוחנן 13:23 אומר ש"היה מסב בחיקו של ישוע אחד מתלמידיו, אשר ישוע אהב אותו". לפי מנהגי הישיבה של אותה תקופה, אדם המסב לשולחן שכב על צדו השמאלי, וראשו היה סמוך לחזהו של האדם שלידו. כך היה התלמיד האהוב במקום הכבוד לצד ישוע. כשפטרוס רצה לדעת מי יבגוד בישוע, הוא סימן לתלמיד הזה, והוא שאל.
ההשתנות השאירה את חותמה על כתיבתו של יוחנן. ביוחנן 1:14 הוא כותב: "והדבר נעשה בשר וישכן בתוכנו, ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד כמו של בן יחיד לאביו, מלא חסד ואמת". "אנחנו ראינו את כבודו" היא לשונו של מי שעמד על הר וראה אותו. באיגרתו הראשונה הוא פותח באותו אופן: "את אשר היה מראשית, אשר שמענו, אשר ראינו בעינינו, אשר הבטנו בו וידינו מיששו, על דבר החיים" (יוחנן א 1:1). הוא מתעקש שזה לא היה רעיון אלא עובדה שהוא ראה ומישש.
פרק רביעי: הסעודה האחרונה והמצווה החדשה
העלייה ממלאת חלק עצום בבשורת יוחנן. חמישה פרקים, יוחנן 13 עד 17, מתרחשים באותו לילה. הם כוללים את רחיצת הרגליים, שיחות הפרידה והתפילה לאחדות. רבים מהפסוקים האהובים ביותר בתנ"ך באים מקטע זה, והמפתח שלנו מכיל רשימה ארוכה שלהם.
בתחילת הערב אומר יוחנן ברכות: "מאהב את אשר לו בעולם, עד הקץ אהבם" (יוחנן 13:1). אז רחץ ישוע את רגלי התלמידים. יוחנן, שרצה פעם אש מן השמים, צפה באדונו כורע עם מגבת. ישוע נתן מצווה חדשה: "מצווה חדשה אני נותן לכם, לאהוב זה את זה; כמו שאני אהבתי אתכם, כך גם אתם תאהבו זה את זה. בזאת ידעו הכל שתלמידיי אתם, אם תהיה אהבה ביניכם" (יוחנן 13:34-35). הוא ניחם אותם: "אל ייבהל לבבכם; האמינו באלוהים, גם בי האמינו. בבית אבי מעונות רבים... אני הולך להכין לכם מקום" (יוחנן 14:1-2). הוא אמר: "אני הדרך והאמת והחיים; איש לא בא אל האב אלא דרכי" (יוחנן 14:6). הוא הבטיח את רוח הקודש, "המנחם" (יוחנן 14:26), ואמר: "שלום אני משאיר לכם, את שלומי אני נותן לכם; לא כמו שהעולם נותן, אני נותן לכם" (יוחנן 14:27). הוא לימד: "אני הגפן ואתם הענפים; העומד בי ואני בו, הוא עושה פרי רב, כי בלעדי לא תוכלו לעשות דבר" (יוחנן 15:5). והוא אמר: "אין אהבה גדולה מזו, שאדם ייתן את נפשו בעד חבריו" (יוחנן 15:13). כל השורות האלה נמצאות במפתח הפסוקים שלנו. אחד האומרים הברורים בכל הבשורה בא ביוחנן 16:33: "בעולם יהיה לכם צרה; אבל התחזקו, אני ניצחתי את העולם".
יהיה אשר יהיה בשאלת אופן חיבור בשורת יוחנן, אם היא משמרת את דברי ישוע בדייקנות או משקפת עשרות שנים של התבוננות בהם, השיחות בעלייה של יוחנן היו אוצרות בעיני התלמיד האהוב. הוא זכר אותן בבהירות שעשרות שנים לא גרעו ממנה.
פרק חמישי: הצלב
התלמיד האהוב היה ליד הצלב. הבשורות הסינופטיות מספרות שתלמידי ישוע נמלטו, ומרקוס 14:50 אומר "וכולם עזבוהו וברחו". רק יוחנן 19:25-27 מספר לנו מי עמדו בקרבת מקום. "ליד צלב ישוע עמדו אמו ואחות אמו, מרים אשת קלופס, ומרים המגדלית. כשראה ישוע את אמו ואת התלמיד האהוב עליו עומד שם, אמר לאמו: אישה, הנה בנך! אחר כך אמר לתלמיד: הנה אמך! ומן השעה ההיא לקח אותה התלמיד אל ביתו."
חשוב מה משמעותו של המחזה הזה. ישוע, גוסס, עם כל המשקל הקוסמי של מה שהתרחש, עצר כדי לסדר דאגה לאמו. הוא נתן אותה לתלמיד שהוא בטח בו ביותר. האיש שביקש פעם כסא ליד המשיח קיבל משהו שקט יותר: אם לדאוג לה. יוחנן קיבל זאת, ומן השעה ההיא, כך אומר הטקסט, היא גרה בביתו. מסורת נפוצה במזרח אומרת שהיא נשארה עם יוחנן באפסוס עד מותה, אם כי מסורות אחרות ממקמות את שנותיה האחרונות בירושלים. כמה היסטוריונים מציינים שאם יוחנן היה בן דודו של ישוע דרך שלומית, כפי שיש הסבורים, הרי שהסדר שמר את המשפחה בתוך המשפחה, אם כי זו הסקה. אחיו של ישוע עצמו עדיין לא האמינו בו (יוחנן 7:5), מה שאולי גם מסביר מדוע לא מסר את אמו להם.
יוחנן גם מדווח על פרט שאיש אחר אינו מדווח. לאחר מות ישוע, חייל דקר את צדו בחנית, ו"מיד יצא דם ומים". יוחנן מוסיף: "והרואה העיד, ועדותו אמת, והוא יודע שהוא אומר אמת, למען תאמינו" (יוחנן 19:35). המחבר אומר שהוא היה שם.
פרק שישי: המרוץ אל הקבר
בבוקר התחייה רצה מרים המגדלית לספר לפטרוס ול"תלמיד האחר, אשר ישוע אהב אותו", שהאבן הוזזה. השניים רצו יחד אל הקבר. "וירוצו שניהם יחד, והתלמיד האחר רץ מהר יותר מפטרוס ובא ראשון אל הקבר. הוא רכן והביט וראה את התכריכים מונחים, אך לא נכנס." פטרוס, כשהגיע, נכנס ישר. אז נכנס התלמיד האחר, "והוא ראה והאמין" (יוחנן 20:3-8). לסיפור יש טעם של זיכרון כן של איש זקן על מרוץ. הוא היה מהיר יותר. הוא היסס בפתח. פטרוס היה אמיץ יותר. הוא האמין ראשון. כל שלושת הפרטים מתאימים לאופי.
מאוחר יותר ביוחנן כ״א, שני התלמידים מופיעים שוב יחד בסיפור הדיג הגדול. אחרי לילה בלי כלום, דמות על החוף קראה להם. יוחנן הוא זה שאמר לפטרוס: "הָאָדוֹן הוּא" (יוחנן כ״א:7). פטרוס קפץ אל המים. זה שאהב זיהה אותו ראשון, וזה שהיה אמיץ שחה אליו ראשון. אחרי ארוחת הבוקר, ישוע השיב את פטרוס ונתן לו את משימתו. פטרוס, בפנותו, ראה את התלמיד האהוב הולך אחריהם ושאל: "אֲדֹנִי, וְזֶה מָה יִהְיֶה?" ישוע אמר: "אִם רְצוֹנִי שֶׁיִּשָּׁאֵר עַד בּוֹאִי, מַה לְּךָ לָזֶה? אַתָּה לֵךְ אַחֲרַי" (יוחנן כ״א:21-22). האמירה התפשטה בין המאמינים שהתלמיד הזה לא ימות, והבשורה מתקנת את השמועה: ישוע לא אמר זאת, אלא רק: "אִם רְצוֹנִי שֶׁיִּשָּׁאֵר עַד בּוֹאִי, מַה לְּךָ לָזֶה?" (יוחנן כ״א:23). התיקון הזה מרמז שהבשורה הושלמה או נערכה אחרי מותו של יוחנן, או לפחות כשהיה זקן מאוד.
פרק שביעי: חג השבועות וירושלים
מעשי השליחים מראים את יוחנן פועל לצד פטרוס. הוא נמנה בין האחד עשר במעשי השליחים א׳:13. הוא הלך עם פטרוס אל המקדש בשעת התפילה, וכשפטרוס ריפא את האיש הפיסח, יוחנן היה לצדו (מעשי השליחים ג׳:1-10). שניהם נעצרו והובאו לפני הסנהדרין. מעשי השליחים ד׳:13 אומר: "כְּשֶׁרָאוּ אֶת אֹמֶץ לִבָּם שֶׁל פֶּטְרוֹס וְיוֹחָנָן, וְהֵבִינוּ שֶׁאֵינָם אֲנָשִׁים מְלֻמָּדִים וּפְשׁוּטִים, תָּמְהוּ, וְהִכִּירוּ שֶׁהָיוּ עִם יֵשׁוּעַ." המילה שהשתמשה בה המועצה ל"לא מלומדים" פירושה בלי הכשרה פורמלית בבתי הספר. יוחנן, שעתיד היה לכתוב את הבשורה העשירה ביותר מבחינה פילוסופית, נתפס כהדיוט. מעשי השליחים ד׳:20 מכיל את השורה שמסכמת בצורה הטובה ביותר את שני האנשים: "כִּי אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִשְׁתֹּק מִלְּדַבֵּר עַל מַה שֶּׁרָאִינוּ וְשָׁמַעְנוּ."
כשפיליפוס המבשר הטיף בשומרון ורבים האמינו, שלחה הקהילה את פטרוס ויוחנן מירושלים להתפלל עבור המאמינים החדשים (מעשי השליחים ח׳:14-17). האיש שרצה פעם לשרוף כפר שומרוני נכנס עכשיו לשומרון לסמוך ידיים על מאמינים שומרונים ולהתפלל שיקבלו את רוח הקודש. הקשר קשה לפספס. נראה שלוקס רוצה שנראה כמה רחוק יוחנן הגיע.
פאולוס, בכותבו אל הגלטים על ביקור בירושלים בסביבות שנת 49 לספירה, אומר ש"יַעֲקֹב, כֵּיפָא וְיוֹחָנָן, הַנֶּחְשָׁבִים כְּעַמּוּדִים, כְּשֶׁהֵבִינוּ אֶת הַחֶסֶד שֶׁנִּתַּן לִי, נָתְנוּ לִי וְלַבַּרְנַבָּא אֶת יַד יְמִין הַשֻּׁתָּפוּת" (גלטים ב׳:9). כך שיוחנן עדיין היה בירושלים בערך באותו זמן, ומוכר כאחד המנהיגים.
פרק שמיני: אפסוס והשנים המאוחרות
כאן הכתוב שותק והמסורת הקדומה משתלטת. העד העיקרי הוא אירנאיוס, בישוף ליון, שכתב בסביבות שנת 180 לספירה. כאיש צעיר, אירנאיוס הקשיב לפוליקרפוס, בישוף סמירנה, ופוליקרפוס, הוא אומר, הכיר את יוחנן. במכתב לאיש בשם פלורינוס, שנשמר על ידי אוסביוס, נזכר אירנאיוס כיצד פוליקרפוס נהג לדבר "על יחסיו עם יוחנן ועם שאר אלה שראו את האדון." זהו שרשרת של שלוש חוליות: יוחנן, פוליקרפוס, אירנאיוס. אירנאיוס אומר ב"נגד הכפירות" (3.1.1) שיוחנן, "תלמיד האדון, שגם נשען על חזו, פרסם בעצמו בשורה במהלך מושבו באפסוס שבאסיה." הוא גם אומר שיוחנן חי באפסוס עד ימי הקיסר טראיאנוס, שמלך בין 98 ל-117 לספירה. פוליקרטס, בישוף אפסוס בסביבות שנת 190 לספירה, גם אומר שיוחנן קבור שם, וקורא לו זה ש"נשען על חזו של האדון."
אפסוס, אם כן, הייתה עיר נמל ענקית במה שהיא כיום טורקיה. היא הכילה את מקדש ארטמיס, אחד משבעת פלאי העולם העתיק, תיאטרון שהכיל כעשרים וחמישה אלף איש, וקהילה יהודית גדולה. פאולוס ייסד שם קהילה בשנות ה-50 (מעשי השליחים י״ט), וטימותיוס הנהיג אותה. המסורת אומרת שאחרי חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, וכשמרכז החיים הנוצריים עבר צפונה ומערבה, יוחנן התיישב שם והפך לזקן המוביל של הקהילות בפרובינציית אסיה.
אוסביוס משמר כמה סיפורים מקסימים מתקופה זו, מקלמנס מאלכסנדריה. אחד מהם עוסק בצעיר שיוחנן הפקיד בידי בישוף, ושנפל בחברת שודדים והפך למנהיגם. כשחזר יוחנן ונודע לו מה קרה, הוא רכב אל הגבעות, נלכד על ידי כנופיית השודדים ומצא את הצעיר בראשה. הצעיר ניסה לברוח מבושה, אך השליח הזקן רדף אחריו וקרא: "למה אתה בורח ממני, אביך שלך, לא חמוש וזקן? רחם עלי, בני; אל תפחד. עוד יש לך תקווה לחיים. אני אתן דין וחשבון למשיח עבורך. אם צריך, אשא את מותך ברצון, כמו שהאדון נשא מות עבורנו. עבורך אוותר על חיי שלי. עצור! האמן! המשיח שלח אותי." הצעיר עצר, השליך את נשקו ובכה, והושב אל הקהילה. בין אם הפרטים מדויקים ובין אם לא, דמות הזקן שרודף אחרי בן אבוד היא אותו איש שכתב מאוחר יותר: "רְאוּ אֵיזוֹ אַהֲבָה נָתַן לָנוּ הָאָב, שֶׁנִּקָּרֵא בְּנֵי אֱלֹהִים" (יוחנן א׳ 3:1).
סיפור אחר מגיע מירונימוס במאה הרביעית. בזקנתו, כשיוחנן היה חלש מדי ללכת לקהילה, תלמידיו היו נושאים אותו פנימה והוא היה אומר רק: "ילדים קטנים, אהבו זה את זה." כשנשאל למה הוא חוזר על אותן מילים, ענה: "זו מצוות האדון, ואם רק זה ייעשה, די בכך." הסיפור הזה מאוחר ואינו ניתן לאימות, אבל הוא מתאים למסר של מכתבו הראשון, שבו האהבה היא המבחן של הכל.
סיפור שלישי, מאירנאיוס, אומר שיוחנן הלך פעם להתרחץ באפסוס וכשראה את הכופר קרינתוס בפנים, עזב מיד ואמר: "נברח, פן ייפול גם בית המרחץ, כי קרינתוס, אויב האמת, נמצא בפנים." אירנאיוס שמע זאת מאנשים ששמעו את פוליקרפוס מספר זאת. זה מראה שיוחנן זכור כמגן על אמונת הקהילה נגד הוראה כוזבת על אנושיותו של המשיח.
פרק תשיעי: פטמוס
התגלות א':9 אומרת: "אֲנִי יוֹחָנָן, אֲחִיכֶם וְשֻׁתָּפְכֶם בַּצָּרָה וּבַמַּלְכוּת וּבְסַבְלָנוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, הָיִיתִי בָּאִי הַנִּקְרָא פַּטְמוֹס, בִּגְלַל דְּבַר הָאֱלֹהִים וְעֵדוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ." פטמוס הוא אי קטן וסלעי בים האגאי, כ־40 מייל מחופי טורקיה. הרומאים השתמשו באיים כאלה כמקומות גלות. מסורת קדומה, אצל אירנאיוס, קלמנס מאלכסנדריה ואוסביוס, מספרת שהגלות התרחשה תחת הקיסר דומיטיאנוס, שמלך בין 81 ל־96 לספירה, ויוחנן שוחרר כשנרווה עלה לכס השלטון לאחר מות דומיטיאנוס. יש חוקרים שמציעים תאריך מוקדם יותר, תחת נירון. דעת הרוב נוטה לתקופת דומיטיאנוס, בין השאר בגלל העדויות לפולחן הקיסר באסיה הקטנה באותה תקופה.
בפטמוס, יוחנן אומר: "הָיִיתִי בָּרוּחַ בְּיוֹם הָאָדוֹן", ושמע קול גדול. הוא ראה את המשיח שקם לתחייה בכבודו, וכתב את החזיונות שמרכיבים את ספר ההתגלות, החל במכתבים לשבע קהילות באסיה, ובהן אפסוס. זהו ספר יוצא דופן, מלא סמלים, והמשיחיים מפרשים אותו בדרכים רבות. המסר המרכזי שלו פשוט ונכתב לאנשים תחת לחץ: המשיח חי, הוא מולך, והוא יעשה את הכל חדש. האינדקס שלנו מכיל כמה פסוקים ממנו. "הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עַל הַדֶּלֶת וּמַקִּישׁ; אִם יִשְׁמַע אִישׁ אֶת קוֹלִי וְיִפְתַּח הַדֶּלֶת, אָבוֹא אֵלָיו וְאֹכַל עִמּוֹ וְהוּא עִמִּי" (התגלות ג':20). "רָאוּי אַתָּה, אֲדֹנָי, לָקַחַת כָּבוֹד וִיקָר וּגְבוּרָה, כִּי אַתָּה בָּרָאתָ אֶת הַכֹּל" (התגלות ד':11). "וְהָאֱלֹהִים יִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם; וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד, וְלֹא אֵבֶל וְלֹא זְעָקָה וְלֹא כְאֵב עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבָרוּ" (התגלות כ"א:4). "הִנֵּה אֲנִי עוֹשֶׂה הַכֹּל חָדָשׁ" (התגלות כ"א:5). והספר מסתיים ב"אָמֵן, בֹּא אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ" (התגלות כ"ב:20).
סיפור הקשור לגלות זו מובא אצל טרטוליאנוס בסביבות שנת 200 לספירה: שיוחנן, לפני גלותו, נלקח לרומא, הוטל לתוך שמן רותח ויצא ללא פגע. ירום מאוחר יותר מיקם את האירוע בשער הלטיני, וכנסייה ברומא, סן ג'ובאני א פורטה לטינה, מנציחה אותו. ההיסטוריונים מתייחסים לסיפור בזהירות. הוא אינו מופיע בשום מקור קדום יותר ואיש אחר אינו מדווח עליו.
שאלת המחבר
האם יוחנן השליח כתב את הבשורה, את שלוש האיגרות ואת ההתגלות? הוגן לומר שהחוקרים חלוקים, ולהציג מדוע.
בשורת יוחנן: אירנאיוס, פוליקרטס ואחרים במאה השנייה מייחסים אותה ליוחנן השליח באפסוס. הבשורה עצמה אומרת שמקורה בתלמיד האהוב (יוחנן כ"א:24). חוקרים שמרנים רבים, וחלק מהחוקרים הביקורתיים, מקבלים את מחברות השליח או לפחות שהשליח עמד מאחורי העדות. אחרים מאמינים שהבשורה עוצבה עם הזמן על ידי קהילה של חסידי יוחנן, או נכתבה על ידי יוחנן אחר, זקן באפסוס. הם מצביעים על הסגנון וההוראה השונים מאוד מהבשורות הסינופטיות ועל תאריכה המאוחר של הבשורה, המיוחס בדרך כלל לשנים 85–100 לספירה. פיסת פפירוס הידועה כ־P52, קטע מיוחנן י"ח השמור בספריית ג'ון ריילנדס במנצ'סטר, מתוארכת בדרך כלל למחצית הראשונה של המאה השנייה, בסביבות 125–150 לספירה. משמעות הדבר היא שהבשורה כבר הייתה בתפוצה, אולי במצרים, זמן לא רב לאחר התאריך המסורתי, מה שהופך את המצאת הטקסט בשלהי המאה השנייה לבלתי סבירה.
שלוש האיגרות: האיגרת הראשונה של יוחנן קשורה קשר הדוק לבשורה בסגנון, באוצר המילים ובנושא. האיגרות השנייה והשלישית של יוחנן, הספרים הקצרים ביותר בברית החדשה, נכתבו על ידי "הזקן". פפיאס, בישוף הייראפוליס בסביבות 110–130 לספירה, מזכיר "זקן יוחנן" נפרד מיוחנן השליח, ועובדה זו הזינה את התיאוריה ש"יוחנן הזקן" כתב חלק מהכתבים היוחנניים או את כולם. אוסביוס עצמו האמין שיוחנן הזקן, ולא השליח, כתב את ההתגלות, בין השאר משום שלא אהב את הוראת הספר על שלטון אלף השנים. השאלה נותרת פתוחה.
התגלות: המחבר מכנה את עצמו יוחנן ארבע פעמים ואומר שהיה בפטמוס. הוא אינו אומר מעולם שהיה שליח. יוסטינוס מרטיר, בסביבות 155 לספירה, מציין את "יוחנן, אחד משליחי המשיח" כמחברה. מאוחר יותר, מנהיג כנסייה באלכסנדריה בשם דיוניסיוס, בסביבות 250 לספירה, ציין שהיוונית של ההתגלות שונה מזו של הבשורה, מחוספסת יותר, וטען בעד יוחנן אחר. חוקרים מודרניים חלוקים.
אנו חושבים שעמדה סבירה היא זו. המסורת הליבתית שיוחנן בן זבדי היה דמות מובילה בקהילה האפסית ועומד מאחורי המסורת היוחננית היא קדומה וחזקה. כמה הוא עצמו כתב וכמה עוצב על ידי חוגו נתון לוויכוח בין חוקרים רציניים ומאמינים. אנו מתייחסים לספרים כאל כתבי הקודש בכל מקרה, ולפרופיל של השליח אנו שואבים מהם תוך ציון ברור שהייחוס הוא מסורת.
מותו ומורשתו
על פי המסורת השלטת, יוחנן מת בשיבה טובה באפסוס, בסביבות 98–100 לספירה, בסוף המאה הראשונה. הוא היה בשנות התשעים לחייו אילו נולד בסביבות שנת 5 לספירה. הוא השליח היחיד שהמסורת אומרת שלא מת מות קדושים, אף שסבל גלות, ובאגדה גם את קלחת השמן. מסיבה זו כותבים מחברים מאוחרים יותר שהוא קדוש מעונה ברצון אך לא במעשה. במסורת האמנותית של הכנסייה הוא מוצג לעתים קרובות צעיר וחסר זקן, לצד גביע שממנו מתרומם נחש (מאגדה ששתה רעל ללא פגע) או עם נשר, הסמל שהוקצה לבשורה הרביעית על ידי אירנאיוס וירום, שחזונו המרחף מביט ישירות אל השמש.
כנסייה נבנתה מעל הקבר המסורתי על גבעת איאסולוק, סמוך לאפסוס, עד המאה הרביעית. במאה השישית בנה הקיסר יוסטיניאנוס בזיליקה גדולה של יוחנן הקדוש שם, שחורבותיה ניתן עוד לבקר בסלצ'וק שבטורקיה. הבזיליקה מן המאה השישית הייתה מרכז עלייה לרגל משמעותי. ארכיאולוגים מצאו מתחתיה שרידים של מבנה קדום יותר. כמו בכל קבר של שליח, הזיהוי נשען על מסורת רציפה ולא על הוכחה.
מורשתו של יוחנן עצומה ולעיתים קרובות מפוספסת. פסוקים כמו "כי כה אהב אלהים את העולם" (יוחנן 3:16) ו"האלהים אהבה הוא" (יוחנן א' 4:8) הם כנראה הציטוטים הנפוצים ביותר במקרא. הפתיחה של בשורתו עיצבה את תורת הכנסייה על זהותו של המשיח, והייתה הטקסט המרכזי בוועידות של המאה הרביעית והחמישית שהגדירו את תורת השילוש ואת התגלמותו של המשיח. דרשותיו של אוגוסטינוס על בשורת יוחנן ממלאות ספר ארוך. באך הלחין את הפסיון על פי יוחנן הקדוש. חזון יוחנן העניק השראה למגוון עצום של אמנות, מוזיקה ושירה, מחלונות הקתדרלות בימי הביניים ועד ה"משיח" של הנדל, השואב מדימויו במקהלת ה"הללויה". חלק ניכר מהמזמורים של הכנסייה בא מחזיונותיו של יוחנן.
אפקט האדווה
אם חייו של פטרוס פתחו את הכנסייה לעמים, כתביו של יוחנן נתנו לכנסייה את קולה לאהבה. בכל פעם שמאמין אומר "האלהים אהבה הוא", הוא מצטט אותו. איגרתו הראשונה, האומרת "אנחנו אהבנוהו כי הוא אהב אתנו ראשונה" (יוחנן א' 4:19) ו"אם נאהב איש את רעהו האלהים ישכן בנו" (יוחנן א' 4:12), הפכה לבסיס לצדקה הנוצרית, לבתי חולים, לבתי חולים סיעודיים ולטיפול בזרים. המצווה לאהוב איש את רעהו, אותה שמע בלילה האחרון, הפכה בכנסייה הקדומה לסימן המזהה שהפגנים הבחינו בו. הסופר הרומי לוקיאנוס, במאה השנייה, לעג לנוצרים על נכונותם לדאוג לבני עדתם, והקיסר יוליאנוס, במאה הרביעית, התלונן שהגליליים מאכילים גם את עניי בני דתות אחרות ולא רק את שלהם.
גם המספרים מספרים חלק מהסיפור. מרכז המחקר פיו העריך כ-2.2 מיליארד נוצרים בעולם בשנת 2010 וצפה כ-2.9 מיליארד בשנת 2050. בשורת יוחנן היא בין הכתבים המתורגמים ביותר בהיסטוריה. לעיתים קרובות זהו הספר הראשון שמתרגמים מתרגמי המקרא לשפה חדשה, והספר שמעודדים שליחים וקוראים חדשים להתחיל בו.
מה יוחנן מלמד אותנו
ראשית, שאנשים משתנים. האיש שרצה לשרוף כפר הפך לאיש שכתב "ואשר איננו אהב לא ידע את האלהים כי האלהים אהבה הוא" (יוחנן א' 4:8). השינוי הזה לא בא מכך שנעשה רך יותר מטבעו. הוא בא מקרבה לישוע במשך שנים ומלצפות בו אוהב אנשים.
שנית, שקרבה חשובה. יוחנן כונה התלמיד אשר ישוע אהב, והוא ראה את עצמו כך מתוך הכרת תודה, לא מתוך גאווה. הוא לא כתב "התלמיד שאהב את ישוע ביותר", אלא "זה אשר ישוע אהב". מי שמפנים זאת מחזיק ביסוד לאהבת אחרים. כפי שכתב, "אנחנו אהבנוהו כי הוא אהב אתנו ראשונה" (יוחנן א' 4:19).
שלישית, שלהחזיק מעמד יש ערך. יוחנן נשאר ליד הצלב. הוא לא אמר הרבה ולא יכול היה לעשות דבר, אבל הוא היה שם. לעיתים הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לעשות הוא להיות נוכח.
רביעית, שאהבה ואמת שייכות יחד. אותו איש שאמר "ילדים, אהבו איש את רעהו" גם אמר שכל המכחש באב ובבן מרמה אחרים (יוחנן א' 2:22), והוא יצא מבית המרחץ כשנכנס מורה שקר. אצל יוחנן האהבה לעולם אינה מעורפלת או רכה. היא מושרשת באמת שהדבר נעשה בשר. "ילדי, לא נאהב במלים ובלשון כי אם במעשה ובאמת" (יוחנן א' 3:18).
חמישית, שהסיפור נגמר בטוב. חזון יוחנן הוא ספר של נחמה. אותו איש שגלה על סלע רואה שמים חדשים, וכותב לאנשים הנדחקים על ידי אימפריה שהכס אינו של קיסר. בסוף יש נהר ועץ ועיר בלי מקדש כי האלוהים שם. "והרוח והכלה אמרים בא. והשמע יאמר בא. והצמא יבוא. וכל החפץ יקח מים חיים חנם" (חזון יוחנן 22:17).
קשרים
- יעקב, אחיו הבכור, הראשון מבין השנים עשר שמת: יעקב
- פטרוס, חברו הקרוב ביותר בכנסייה הקדומה: פטרוס
- אנדראס, שאולי היה עמו כשהלכו אחרי ישוע לראשונה: אנדראס
- ישוע, שאהב אותו, נתן לו שם והפקיד בידיו את אמו: ישוע
- מרים אם ישוע, שחיה תחת חסותו לאחר הצליבה: מרים, אמו של ישוע
- יוחנן המטביל, מורו הראשון: יוחנן המטביל
- מרים Magdalene, שהביא את הבשורה על הקבר הריק: מרים Magdalene
- ניקודמוס ו ל�azarus, שסיפוריו רק יוחנן מספר: ניקודמוס, ל�azarus
- פאולוס, שפגש אותו בירושלים וכינה אותו עמוד: פאולוס
- פוליקרפוס ואירנאיוס, שתי החוליות הבאות בשרשרת הזיכרון
- שאר השנים עשר: שנים עשר השליחים
קראו את סיפוריהם
הערה על מקורות ועל יושר
הבשורות, מעשי השליחים, האיגרת אל הגלטים והאיגרות וחזון יוחנן המיוחסים ליוחנן הם מקורותינו העיקריים. לגבי השנים המאוחרות אנו נשענים על אירנאיוס, קלמנס מאלכסנדריה, פוליקרטס, טרטוליאנוס, אוסביוס ויירונימוס, שרשמו את מה שזכרו הדורות הקודמים. סימנו כל מסורת וציינו היכן שהיסטוריונים מטילים בה ספק. הוויכוח על המחברות אמיתי, וניסינו להציג את שני הצדדים בהגינות בלי להכריז שהשאלה הוכרעה.
ציר זמן
- 27הולך אחרי ישוע לאחר שהמטביל מצביע עליויוחנן 1:35-40
- 28נקרא מן הסירהמרקוס א:19-20
- 30הסעודה האחרונה; עומד ליד הצלב; מקבל את מרים אל ביתויוחנן 13-19
- 30רץ אל הקבר הריקיוחנן 20:3-8
- 30מרפא עם פטרוס בשער היפהמעשי השליחים 3:1-10
- 49מוכר כעמוד בירושליםאל הגלטים 2:9
- 95גלה לפטמוס תחת דומיטיאנוס (מסורת)חזון יוחנן 1:9; אירנאיוס
- 98מת באפסוס תחת טראיאנוס (מסורת)אירנאיוס, נגד הכפירות 3.3.4
מקומות
- 1בית צידה · עיר הולדתו; האתר et-Tell הוא הזיהוי המוביל
- 2כפר נחום · בסיס שירותו של ישוע בגליל; בית המשפחה
- 3ים הגליל · אגם דיג
- 4ירושלים · חג השבועות, הכנסייה הקדומה
- 5שומרון · מעשי השליחים 8:14-17, בקירוב
- 6אפסוס · ביתו המאוחר של יוחנן על פי המסורת
- 7פטמוס · התגלות א':9
צפייה
לעומק
קראו את הבשורה של יוחנן ברצף אחד, מה שלוקח כשעתיים. אחר כך קראו את יוחנן הראשון, שלוקח חמש עשרה דקות. אחר כך קראו את התגלות 1, 21 ו-22. קראו את אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 3, על המסורת של חייו המאוחרים של יוחנן. הקישורים בתחתית העמוד מובילים לטקסטים בנחלת הכלל ולמאמרי עזר.
מקורות וקריאה נוספת
- ויקיפדיה
- ערך בוויקיפדיה
- ערך המילון של Blue Letter Bible לשם
- אוסביוס, תולדות הכנסייה (CCEL)
- שאף, תולדות הכנסייה הנוצרית כרך 1 (CCEL)
- יוספוס, קדמוניות היהודים (Project Gutenberg)
- אדרשהיים, חייו וזמניו של ישוע המשיח (הארכיון האינטרנטי)
- פוקס, ספר המרטירים (Project Gutenberg)
- BibleProject
- מרכז המחקר Pew, תחזיות דתיות 2010-2050
- ויקיפדיה: הבשורה של יוחנן
- ויקיפדיה: ספר התגלות
- ויקיפדיה: אפסוס
- ויקיפדיה: פטמוס
- ויקיפדיה: פוליקרפוס
ספרים בנחלת הכלל, לקריאה חופשית
- תולדות הכנסייה (אוסביוס), סדרת NPNF 2 כרך 1אוסביוס מקיסריה
- קדמוניות היהודיםפלביוס יוספוס
- מלחמת היהודיםפלביוס יוספוס
- חייו וזמניו של ישוע המשיחאלפרד אדרשהיים
- ספר המרטירים של פוקסג'ון פוקס
- תולדות הכנסייה הנוצרית, כרך 1: הנצרות השליחיתפיליפ שאף
- האבות השליחים עם יוסטינוס מרטיר ואירנאוס (ANF כרך 1)האבות שלפני ניקאה
כל פסוק במפתח שלנו מקושר לחיים האלה
בבשורה המיוחסת ליוחנן (בעיקר דברי ישוע שנרשמו על ידו). יוחנן 1:12; יוחנן 1:16; John 2:5; יוחנן 3:16; יוחנן 3:17; יוחנן 3:21; John 3:30; יוחנן 4:14; יוחנן 4:24; יוחנן 4:35; יוחנן 5:24; יוחנן 5:39; יוחנן 6:35; יוחנן 6:37; יוחנן 7:38; יוחנן 8:12; יוחנן 8:31; יוחנן 8:32; יוחנן 10:10; יוחנן 10:11; יוחנן 10:27; יוחנן 10:28; John 11:25; ). בקבר, הפסוק הקצר ביותר בתנ"ך באנגלית מתעד ש"ישוע בכה" (; יוחנן 12:24; יוחנן 12:26; יוחנן 13:1; יוחנן 13:34-35; יוחנן י״ד 1; יוחנן 14:2; יוחנן י״ד 6; יוחנן 14:15; יוחנן 14:18; יוחנן 14:26; יוחנן 14:27; יוחנן ט״ו 5; יוחנן 15:7; יוחנן 15:12; יוחנן ט״ו 13; יוחנן 15:16; יוחנן 16:22; יוחנן 16:24; יוחנן ט״ז 33; יוחנן 17:15; יוחנן 17:17; יוחנן 20:31; יוחנן 21:17; יוחנן 1:5.
באיגרות של יוחנן (על פי המסורת). יוחנן א׳ ב׳:15; יוחנן ב׳ 1:8; יוחנן ג׳ 1:4; יוחנן א׳ 3:1; יוחנן א׳ 3:18; יוחנן א׳ 4:4; יוחנן א׳ 4:7; יוחנן א׳ 4:8; יוחנן א׳ 4:12; יוחנן א׳ 4:18; יוחנן א׳ 4:19; יוחנן א׳ 4:21; יוחנן א׳ 5:4; יוחנן א׳ 5:14; יוחנן א׳ 1:9; יוחנן ב׳ 1:6; יוחנן ג׳ 1:2.
בספר התגלות (על פי המסורת). התגלות ד׳:11; התגלות 5:12; התגלות 7:17; התגלות 19:7; התגלות 21:4; התגלות 21:5; התגלות 21:6; התגלות 21:7; התגלות 21:23; התגלות 22:17; התגלות 22:20; התגלות 3:20.
פסוקים מהאינדקס שלנו
בבשורה המיוחסת ליוחנן (בעיקר דברי ישוע שנרשמו על ידו)
וְהַמְקַבְּלִים אֹתוֹ נָתַן־עֹז לָמוֹ לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ׃
ולכל אשר קיבלו אותו נתן את הזכות להיות בני אלוהים.
וּמִמְּלוֹאוֹ לָקַחְנוּ כֻלָּנוּ חֶסֶד עַל־חָסֶד׃
מתוך מלאו קיבלנו כולנו חסד על חסד. חסד שנערם על חסד.
וַתֹּאמֶר אִמּוֹ אֶל־הַמְשָׁרְתִים כְּכָל־אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשֹוּ׃
כל אשר יאמר לכם עשו. עצה טובה מאמו, וגם לנו.
כִּי־כָכָה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם עַד־אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ הַנּוֹלָד מִמֶּנוּ לְמַעַן לֹא־יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָמִים׃
כי כה אהב אלוהים את העולם עד שנתן את בנו יחידו. האהבה זזה ראשונה.
כִּי הָאֱלֹהִים לֹא־שָׁלַח אֶת־בְּנוֹ אֶל־הָעוֹלָם לָדִין אֶת־הָעוֹלָם כִּי אִם־לְמַעַן יִוָּשַׁע בּוֹ הָעוֹלָם׃
אלוהים לא שלח את בנו כדי לדון את העולם, אלא כדי להושיע אותו.
אֲבָל עֹשֵׂה הָאֱמֶת יָבֹא לָאוֹר לְמַעַן יִגָּלוּ מַעֲשָׂיו כִּי נַעֲשֹוּ בֵּאלֹהִים׃
העושה את האמת בא אל האור. הכנות הולכת לעבר האור.
הוּא יִגְדַּל הָלוֹךְ וְגָדֵל וַאֲנִי אֶחְסַר הָלוֹךְ וְחָסוֹר׃
עליו לגדול ועליי לקטון. זה משחרר אתכם מזרקור.
וַאֲשֶׁר יִשְׁתֶּה מִן־הַמַּיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לוֹ לֹא יִצְמָא לְעוֹלָם כִּי הַמַּיִם אֲשֶׁר אֶתֶּן־לוֹ יִהְיוּ בְקִרְבּוֹ לִמְקוֹר מַיִם נֹבְעִים לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים׃
המים שאני נותן יהיו למעיין נובע לחיי עולם.
הָאֱלֹהִים רוּחַ הוּא וְהַמִּשְׁתַּחֲוִים לוֹ צְרִיכִים לְהִשְׁתַּחֲוֺת בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת׃
אלוהים רוח הוא, והמשתחווים לו חייבים להשתחוות ברוח ובאמת.
הֲלֹא אַתֶּם תֹּאמְרוּ כִּי־עוֹד אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים וְהַקָּצִיר בָּא הִנֵּה אֲנִי אֹמֵר לָכֶם שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ הַשָּׂדוֹת כִּי־כְבָר הִלְבִּינוּ לַקָּצִיר׃
שאו עיניכם וראו את השדות. הם כבר לבנים לקציר.
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַשֹּׁמֵעַ דְּבָרַי וּמַאֲמִין לְשֹׁלְחִי יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָמִים וְלֹא יָבֹא בַּמִּשְׁפָּט כִּי־עָבַר מִמָּוֶת לַחַיִּים׃
השומע את דברי ומאמין עבר ממוות לחיים.
דִּרְשׁוּ בַכְּתוּבִים אֲשֶׁר תַּחְשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָמִים בָּהֶם וְהֵמָּה הַמְּעִידִים עָלָי׃
חקרו את הכתובים. הם מצביעים על חיים, והם מצביעים עליו.
וַיֹּאמֶר לָהֶם יֵשׁוּעַ אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים כָּל־הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב וַאֲשֶׁר יַאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד׃
אני לחם החיים. הבא אליי לא ירעב.
כֹּל אֲשֶׁר יִתְּנֶנּוּ־לִי אָבִי יָבוֹא אֵלָי וְהַבָּא אֵלַי לֹא אֶהְדֳּפֶנּוּ הַחוּצָה׃
הבא אליי לא אגרש לעולם. 'לעולם' היא מילה חזקה.
הַמַּאֲמִין בִּי כִּדְבַר הַכָּתוּב מִבִּטְנוֹ יִנְהֲרוּ נַהֲרֵי מַיִם חַיִּים׃
נהרות של מים חיים יזרמו מתוך כל המאמין בי.
וַיֹּסֶף יֵשׁוּעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם כָּל־הַהֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֲשֵׁכָה כִּי־אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה־לּוֹ׃
אני אור העולם. ההולך אחריי לא יהלך בחושך.
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֶל־הַיְּהוּדִים הַמַּאֲמִינִים בּוֹ אִם־תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי בֶּאֱמֶת תַּלְמִידַי אַתֶּם׃
אם תדבקו בתורתי, אתם באמת תלמידיי.
וִידַעְתֶּם אֶת־הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשִׂימְכֶם לִבְנֵי חוֹרִין׃
תכירו את האמת, והאמת תשחרר אתכם. חירות מתחילה בכנות.
הַגַּנָּב לֹא יָבוֹא כִּי אִם־לִגְנוֹב וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וַאֲנִי בָאתִי לְבַעֲבוּר הָבִיא לָהֶם חַיִּים וּמְלֹא סִפְקָם׃
הגנב בא רק לגנוב ולהרוג. אני באתי למען יהיו להם חיים, חיים בשפע.
אָנֹכִי הוּא הָרֹעֶה הַטּוֹב הָרֹעֶה הַטּוֹב יִתֵּן אֶת־נַפְשׁוֹ בְּעַד צֹאנוֹ׃
אני הרועה הטוב. הרועה הטוב נותן את נפשו בעד הצאן.
צֹאנִי תִּשְׁמַעְנָה אֶת־קוֹלִי וַאֲנִי יְדַעְתִּין וְאַחֲרַי תֵּלַכְנָה׃
צאני שומעות את קולי. אני מכיר אותן והן הולכות אחריי.
וַאֲנִי אֶתֵּן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָמִים וְלֹא תֹאבַדְנָה לָנֶצַח וְאִישׁ לֹא־יַחֲטֹף אֶתְהֶן מִיָּדִי׃
איש לא יחטוף אותם מידי. אתם מוחזקים, לא רק נצפים.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יֵשׁוּעַ אָנֹכִי הַתְּקוּמָה וְהַחַיִּים הַמַּאֲמִין בִּי יִחְיֶה גַּם כִּי־יָמוּת׃
אני התחייה והחיים. המוות אינו סוף השיחה.
וַיֵּבְךְּ יֵשׁוּעַ׃
ישוע בכה. אלוהים בוכה איתכם לפני שהוא מתקן משהו.
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם לֹא־יִפֹּל גַּרְגֵּר הַחִטָּה אֶל־תּוֹךְ הָאֲדָמָה וָמֵת יִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ וְכַאֲשֶׁר מֵת יַעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה׃
אם גרגיר חיטה לא יפול אל האדמה וימות, הוא נשאר גרגיר בודד.
הֶחָפֵץ לְשָׁרְתֵנִי יֵלֵךְ אַחֲרָי וּבַאֲשֶׁר אֶהְיֶה שָׁם יִהְיֶה גַּם־מְשָׁרְתִי וְאִישׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתֵנִי אֹתוֹ יְכַבֵּד אָבִי׃
המשרת אותי ילך אחריי, ואבי יכבד אותו.
וְלִפְנֵי חַג הַפֶּסַח כְּשֶׁיָּדַע יֵשׁוּעַ כִּי בָאָה שְׁעָתוֹ לַעֲבֹר מִן־הָעוֹלָם הַזֶּה אֶל־אָבִיו כַּאֲשֶׁר אָהֵב אֶת בְּחִירָיו אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כֵּן אֲהֵבָם עַד־הַקֵּץ׃
אחרי שאהב את שלו, אהב אותם עד תום. אהבה משלימה את מה שהתחילה.
מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נֹתֵן לָכֶם כִּי תְאֵהֲבוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶתְכֶם כֵּן גַּם־אַתֶּם אִישׁ אֶת־אָחִיו תֶּאֱהָבוּן׃ בָּזֹאת יֵדְעוּ כֻלָּם כִּי תַלְמִידַי אַתֶּם בִּהְיוֹת אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם׃
אהבו זה את זה כמו שאהבתי אתכם. כך יכירו אתכם.
אַל־יִבָּהֵל לְבַבְכֶם הַאֲמִינוּ בֵאלֹהִים וּבִי הַאֲמִינוּ׃
אל יבהל לבבכם. בטחו באלוהים, ובטחו גם בי.
בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבּוֹת וְאִם־לֹא כֵן הוּא כִּי עַתָּה הִגַּדְתִּי לָכֶם הִנְנִי הֹלֵךְ לְהָכִין מָקוֹם לָכֶם׃
בבית אבי מעונות רבים. יש מקום מוכן עם שמכם עליו.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ אָנֹכִי הִנְנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים לֹא־יָבֹא אִישׁ אֶל־הָאָב כִּי־אִם־עַל־יָדִי׃
אני הדרך, האמת והחיים. דרך, כנות ונשימה.
אִם־אֲהַבְתֶּם אֹתִי אֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ׃
אם אתם אוהבים אותי, תשמרו את מצוותיי. אהבה מתגלה במה שעושים.
לֹא אֶעֱזָבְכֶם יְתוֹמִים אָבוֹאָה אֲלֵיכֶם׃
לא אעזוב אתכם יתומים. אבוא אליכם.
וְהַפְּרַקְלִיט רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר־יִשְׁלָחֶנּוּ אָבִי בִּשְׁמִי הוּא יְלַמֶּדְכֶם אֶת־כֹּל וְיַזְכִּירְכֶם אֶת־כֹּל אֲשֶׁר־הִגַּדְתִּי לָכֶם׃
המנחם ילמד אתכם הכול ויזכיר לכם את מה שאמרתי.
שָׁלוֹם אַנִּיחַ לָכֶם אֶת־שְׁלוֹמִי אֶתֵּן לָכֶם לֹא כַּאֲשֶׁר יִתֵּן הָעוֹלָם אָנֹכִי נֹתֵן לָכֶם אַל־יִבָּהֵל לְבַבְכֶם וְאַל־יֵחָת׃
שלומי אני נותן לכם, לא כפי שהעולם נותן. אל תיראו.
אָנֹכִי הוּא הַגֶּפֶן וְאַתֶּם הַשָּׂרִגִים הָעֹמֵד בִּי וַאֲנִי בוֹ הוּא יַעֲשֶׂה־פְּרִי לָרֹב כִּי בִלְעָדַי לֹא תוּכְלוּן עֲשֹוֹת מְאוּמָה׃
אני הגפן ואתם הענפים. בלעדיי אינכם יכולים לשאת פרי.
וְהָיָה אִם־תַּעַמְדוּ בִי וּדְבָרַי יִהְיוּ בָכֶם כְּכָל־חֶפְצְכֶם תִּשְׁאֲלוּ וְיֵעָשֶׂה לָכֶם׃
אם תישארו בי ודברי יישארו בכם, בקשו כל אשר תרצו.
הִנֵּה־זֹאת מִצְוָתִי כִּי תֶאֱהָבוּן אִישׁ אֶת־אָחִיו כַּאֲשֶׁר אֲהַבְתִּיכֶם׃
זו מצוותי: אהבו זה את זה כמו שאהבתי אתכם.
אֵין לְאִישׁ אַהֲבָה יְתֵרָה מִתִּתּוֹ אֶת־נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו׃
אהבה גדולה מזו אין לאיש, שיתן את נפשו בעד רעיו.
לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי כִּי אִם־אָנֹכִי בָּחַרְתִּי בָכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשֹוֹת פֶּרִי וּפֶרְיְכֶם יָקוּם וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר תִּשְׁאֲלוּ מֵאָבִי בִּשְׁמִי יִתֵּן לָכֶם׃
אני בחרתי בכם ומניתי אתכם ללכת ולשאת פרי שיישאר.
וְגַם־אַתֶּם כָּעֵת תִּתְעַצָּבוּ אַךְ אָשׁוּב אֶרְאֶה אֶתְכֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְאֵין־לֹקֵחַ שִׂמְחַתְכֶם מִכֶּם׃
יגונכם יהפוך לשמחה, ואיש לא ייקח מכם את השמחה הזאת.
עַד־עַתָּה לֹא־שְׁאֶלְתֶּם דָּבָר בִּשְׁמִי שַׁאֲלוּ וְתִקְחוּ לְמַעַן תִּמָּלֵא שִׂמְחַתְכֶם׃
שאלו ותקבלו, למען תהיה שמחתכם שלמה.
אֶת־אֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם לְמַעַן בִּי יִהְיֶה־לָכֶם שָׁלוֹם בָּעוֹלָם צָרָה תָבוֹא עֲלֵיכֶם אַךְ־יַאֲמֵץ לְבַבְכֶם אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת־הָעוֹלָם׃
בעולם הזה תהיה לכם צרה. אך התעודדו, אני ניצחתי את העולם.
וְלֹא אַעְתִּיר לְךָ אֲשֶׁר תִּקָּחֵם מִן־הָעוֹלָם רַק שֶׁתִּצְּרֵם מִן־הָרָע׃
איני מתפלל שתוציא אותם מן העולם, אלא שתשמור אותם מן הרע.
קַדֵּשׁ אֹתָם בַּאֲמִתֶּךָ דְּבָרְךָ אֱמֶת הוּא׃
קדש אותם באמת. דברך אמת.
אַךְ־אֵלֶּה נִכְתְּבוּ לְמַעַן תַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־אֱלֹהִים וּלְמַעַן יִהְיוּ לָכֶם הַמַּאֲמִינִים חַיֵּי עוֹלָם בִּשְׁמוֹ׃
אלה נכתבו כדי שתאמינו, ובהאמינכם יהיו לכם חיים.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו פַּעַם שְׁלִישִׁית שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיִּתְעַצֵּב פֶּטְרוֹס עַל כִּי־אָמַר אֵלָיו בַּשְּׁלִישִׁית הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי אֶת־כֹּל אַתָּה יוֹדֵעַ וְיָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ רְעֵה אֶת־צֹאנִי׃
אדוני, אתה יודע הכול. אתה יודע שאני אוהב אותך. זה מספיק כדי לשוב ולהיות מושב.
וְהָאוֹר בַּחשֶׁךְ זָרָח וְהַחשֶׁךְ לֹא הִשִּׂיגוֹ׃
האור מאיר בחושך, והחושך לא הכריע אותו.
פסוקים מהאינדקס שלנו
באיגרות של יוחנן (על פי המסורת)
אַל־תְּאֵהֲבוּ אֶת־הַחֶלֶד וְאֶת־דִּבְרֵי הֶחָלֶד אִם־יֶאֱהַב אִישׁ אֶת־הַחֶלֶד אֵין־בּוֹ אַהֲבַת הָאָב׃
אל תאהבו את העולם ואת אשר בו. את החיבה צריך לכוון.
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן־תֹּאבַד מִמֶּנּוּ פְּעֻלָּתֵנוּ כִּי אִם־נִקַּח מְלֹא שְׂכָרֵנוּ׃
שימו לב לעצמכם, פן תאבדו את מה שעמלנו עליו, אלא תקבלו שכר שלם.
אֵין לִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִלִּשְׁמֹעַ אֶת־אֲשֶׁר בָּנַי יִתְהַלְּכוּ בָּאֱמֶת׃
אין לי שמחה גדולה מזו, לשמוע שבניי הולכים באמת.
רְאוּ מַה־גָּדְלָה אַהֲבַת הָאָב הַנְּתוּנָה לָנוּ אֲשֶׁר נִקָּרֵא וְנִהְיֶה בְּנֵי הָאֱלֹהִים עַל־כֵּן הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ אֹתָנוּ יַעַן כִּי־אוֹתוֹ לֹא יָדָע׃
ראו איזו אהבה גדולה נתן לנו האב, שנקרא בני אלוהים.
בָּנַי אַל־נָא נֶאֱהַב בְּמִלִּין וּבַלָּשׁוֹן כִּי אִם־בְּפֹעַל וּבֶאֱמֶת׃
אל נאהב בדיבור בלבד, אלא במעשה ובאמת.
אַתֶּם הַבָּנִים הִנְּכֶם מֵאֱלֹהִים וְנִצַּחְתֶּם אֹתָם כִּי־אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל הוּא מֵאֲשֶׁר בָּעוֹלָם׃
הנמצא בכם גדול מן הנמצא בעולם.
אֲהוּבַי נֶאֱהַב־נָא אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא וְכָל־אֲשֶׁר יֶאֱהַב נוֹלָד מֵאֱלֹהִים וְיֹדֵעַ אֵת הָאֱלֹהִים׃
הבה נאהב זה את זה, כי האהבה באה מאלוהים.
וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אֹהֵב לֹא יָדַע אֶת־הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה׃
מי שאינו אוהב אינו מכיר את אלוהים, כי אלוהים אהבה הוא.
אֶת־הָאֱלֹהִים לֹא־רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם וְאִם־נֶאֱהַב אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ הָאֱלֹהִים יַעֲמֹד בְּקִרְבֵּנוּ וְאַהֲבָתוֹ נִשְׁלְמָה־בָּנוּ׃
אם נאהב זה את זה, אלוהים שוכן בנו ואהבתו נשלמת בנו.
אֵין אֵימָה בָּאַהֲבָה כִּי אִם־הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה תְּגָרֵשׁ אֶת־הָאֵימָה כִּי בָאֵימָה מַעֲצֵבָה וַאֲשֶׁר בְּאֵימָה אֵינֶנּוּ שָׁלֵם בָּאַהֲבָה׃
האהבה השלמה מגרשת את הפחד. הפחד קשור לעונש, והאהבה גדולה ממנו.
אֲנַחְנוּ אֹהֲבִים אֹתוֹ כִּי הוּא קִדֵּם לְאַהֲבָה אֹתָנוּ׃
אנו אוהבים כי הוא אהב אותנו תחילה. הוא התחיל.
וְזֹאת הַמִּצְוָה יֶשׁ־לָנוּ מֵאִתּוֹ כִּי הָאֹהֵב אֶת־הָאֱלֹהִים יֶאֱהַב גַּם־אֶת־אָחִיו׃
מי שאוהב את אלוהים חייב לאהוב גם את אחיו ואחותו. השניים באים בצמד.
כִּי־כֹל הַנּוֹלָד מֵאֵת הָאֱלֹהִים מְנַצֵּחַ אֶת־הָעוֹלָם וֶאֱמוּנָתֵנוּ הַנִּצָּחוֹן הַמְנַצֵּחַ אֶת־הָעוֹלָם׃
זה הניצחון המנצח את העולם: אמונתנו.
וְזֶה הוּא בִּטְחוֹנֵנוּ אֵלָיו אֲשֶׁר אִם־נִשְׁאַל דָּבָר כְּפִי רְצוֹנוֹ יִשְׁמָעֵנוּ׃
אם נבקש דבר לפי רצונו, הוא שומע אותנו.
וְאִם־נִתְוַדֶּה אֶת־חַטֹּאתֵינוּ נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ אֶת־חַטֹּאתֵינוּ וּלְטַהֲרֵנוּ מִכָּל־עָוֺן׃
אם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לסלוח לנו ולטהר אותנו.
וְזֹאת הִיא הָאַהֲבָה אֲשֶׁר נִתְהַלֵּךְ בְּמִצְוֺתָיו זֹאת הִיא הַמִּצְוָה אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם מֵרֹאשׁ לְהִתְהַלֵּךְ בָּהּ׃
זו האהבה, שנלך לפי מצוותיו. לאהבה יש כיוון.
חֲבִיבִי חֶפְצִי הוּא כִּי יִיטַב לְךָ בְּכָל־דָּבָר וְתֶחֱזָק כַּאֲשֶׁר־טוֹב לְךָ בְּנַפְשֶׁךָ׃
אני מתפלל שתהיו בריאים ושהכול יילך לכם טוב.
פסוקים מהאינדקס שלנו
בספר התגלות (על פי המסורת)
לְךָ נָאֶה אֲדֹנֵינוּ לָקַחַת כָּבוֹד וְהָדָר וָעֹז כִּי אַתָּה בָּרָאתָ הַכֹּל וְהַכֹּל בִּרְצוֹנְךָ הָיוּ וְנִבְרָאוּ׃
ראוי אתה, אדוננו ואלוהינו, לקבל את הכבוד, היקר והעוז.
קֹרְאִים בְּקוֹל גָּדוֹל נָאֶה לַשֶּׂה הַטָּבוּחַ לָקַחַת עֹז וְעשֶׁר וְחָכְמָה וּגְבוּרָה וְהָדָר וְכָבוֹד וּבְרָכָה׃
ראוי השה הטבוח לקבל עוז, עושר, חכמה וכבוד.
כִּי הַשֶּׂה אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַכִּסֵּא הוּא יִרְעֵם וְעַל־מַבּוּעֵי מַיִם חַיִּים יְנַהֲלֵם וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם׃
הוא ינהל אותם אל מעיני מים חיים, ואלוהים ימחה כל דמעה.
נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה וְנִתְּנָה לוֹ הַכָּבוֹד כִּי בָאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה וְאִשְׁתּוֹ הִתְקַדָּשָׁה׃
נגילה ונשמחה, כי בא חתונת השה.
וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְגַם־אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיֶה־עוֹד כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבָרוּ׃
הוא ימחה כל דמעה מעיניהם. לא עוד מוות, אבל, זעקה או כאב.
וַיֹּאמֶר הַיּשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא הִנְנִי עֹשֶׂה הַכֹּל חָדָשׁ וַיֹּאמֶר אֵלַי כְּתֹב כִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲמִתִּים וְנֶאֱמָנִים הֵם׃
הנה אני עושה הכול חדש. לא מטולא, אלא חדש.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הָיֹה נִהְיָתָה אֲנִי הָאָלֶף וְהַתָּו הָרֹאשׁ וְהַסּוֹף אֲנִי אֶתֵּן לַצָּמֵא מִמַּעְיַן מַיִם חַיִּים חִנָּם׃
אני האלף והתו. לצמא אתן מים חינם.
הַמְנַצֵּחַ יִירַשׁ הַכֹּל וַאֲנִי אֶהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן׃
המנצח יירש את כל זה. למאבק מחוברת ירושה.
וְהָעִיר אֵינֶנָּה צְרִיכָה לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ כִּי־כְבוֹד אֱלֹהִים הֵאִיר לָהּ וְנֵרָהּ הוּא הַשֶּׂה׃
העיר אינה צריכה שמש וירח, כי כבוד אלוהים האיר אותה.
וְהָרוּחַ וְהַכַּלָּה אֹמְרִים בֹּא וְהַשֹּׁמֵעַ יֹאמַר בֹּא וְהַצָּמֵא יָבוֹא וְהֶחָפֵץ יִקַּח מַיִם חַיִּים חִנָּם׃
מי שצמא יבוא. מי שחפץ, יקח מים חינם במתנה.
הַמֵּעִיד אֶת־אֵלֶּה אֹמֵר אָמְנָם כֵּן אֲנִי בָא מַהֵר אָמֵן בֹּאָה־נָּא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ׃
העד על אלה אומר, אכן אני בא בקרוב. אמן. בוא, אדוני ישוע.
הִנְנִי עֹמֵד לַפֶּתַח וְדֹפֵק וְהָיָה כִּי־יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח אָבוֹא אֵלָיו לִסְעוֹד עִמּוֹ וְהוּא עִמָּדִי׃
הנני עומד על הפתח ודופק. אם מישהו יפתח, אבוא ואסעד עמו.
Written by 508 Ministry. Scripture links open the public-domain King James Version. Where Scripture, early church tradition and historians differ, this page says so.


