העולם שהוא שלט בו
כדי להבין את פונטיוס פילטוס צריך לתאר לעצמכם את הארץ שאליה נשלח לשלוט. יהודה במאה הראשונה הייתה קטנה, חמה, צפופה ומתוחה. היא ישבה בקצה הרחוק של האימפריה הרומית, ארץ גבעות של חוות וכפרים סביב עיר אחת גדולה, ירושלים, שבית המקדש שלה היה מרכז החיים היהודיים. האנשים שם האמינו שהם שייכים לאלוהים בלבד. הם נכבשו על ידי בבל, פרס, יוון, וכעת רומא, וכל כיבוש לימד אותם לשמור על מנהגיהם בקפדנות עזה.
רומא בדרך כלל לא התעניינה בדת המקומית. מטרתה הייתה סדר ומיסים. מחוזות שהיו שקטים ועשירים בהכנסות ממיסים הושארו לנפשם, ומחוזות חסרי מנוח קיבלו נציב עם חיילים. לאחר מותו של הורדוס הגדול בשנת 4 לפני הספירה שלט בנו ארכלאוס ביהודה בצורה כה גרועה שהקיסר אוגוסטוס הסיר אותו בשנת 6 לספירה. מאז ואילך נשלטה יהודה ישירות על ידי פקיד רומי ממעמד הפרשים, הדרגה השנייה של האצולה הרומית, מתחת לסנאטורים. הפקיד הזה נקרא נציב. יוספוס, ההיסטוריון היהודי שכתב על תקופה זו, מפרט את האנשים שכיהנו בתפקיד: קופוניוס, אחר כך מרקוס אמביביוס, אחר כך אניוס רופוס, אחר כך ולריוס גרטוס, ואחר כך פילטוס (קדמוניות 18.2 עד 18.4). אפשר לקרוא את קדמוניות היהודים חינם בפרויקט גוטנברג, בקישור למטה.
תפקידו של הנציב היה צר וכבד בעת ובעונה אחת. הוא פיקד על כוח צנוע של חיילים עזר, שרובם נאספו מערים לא-יהודיות כמו קיסריה וסבסטה. הוא גבה מיסים ושמר על הדרכים פתוחות. והיה בידיו כוח החיים והמוות, שרומא שמרה לעצמה. הבשורה של יוחנן מספרת שהמנהיגים היהודים אמרו לפילטוס: "אין לנו רשות להמית איש" (יוחנן 18:31). למעשה הכהן הגדול ומועצתו טיפלו בדין הדתי ובענייני היום-יום, והנציב מינה או הדיח את הכהן הגדול. הסדר הזה היה בעל חשיבות עצומה, משום שהוא קשר את גורלו של הכהן הגדול קיפא לגורלו של פילטוס, כפי שנראה ב פרופיל של קיפא.
מי היה פונטיוס פילטוס?
אנו יודעים על חייו המוקדמים של פילטוס פחות משנרצה. שם משפחתו, פונטיוס, מרמז על קשר לשבט הסאמניטי הישן של הפונטיים במרכז איטליה. שמו השני, פילטוס, עשוי לבוא מהמילה הלטינית לחנית, pilum, או מכובע, pileus. מעבר לכך יש לנו רק השערות. הוא לא היה סנאטור, ולכן לא עמד בראש החברה הרומית, אבל היה אדם עם קשרים, משום שהמשרה שקיבל לא ניתנה לזרים. יש חוקרים הסבורים שהוא חייב אותה לחסדיו של סיאנוס, מפקד המשמר הקיסרי החזק, שנפל מהשלטון בשנת 31 לספירה. זו תאוריה. המקורות אינם אומרים זאת במפורש.
מה שכן יש לנו הוא עדות חזקה יותר מזו שרוב הפקידים הקדמונים הותירו אחריהם. בשנת 1961 מצאו ארכיאולוגים איטלקים שעבדו בתיאטרון הרומי בקיסריה גוש אבן גיר ששימש מחדש כמדרגה. עליו חקוקה בלטינית הקדשה לטיבריוס, ובה נזכר "פונטיוס פילטוס, נציב יהודה". זו הכתובת היחידה שאי פעם נמצאה ובה נזכר שמו, והיא מכריעה שני דברים: שהוא היה קיים ושתארו היה נציב. הבשורות קוראות לו "מושל" (המילה היוונית hegemon), שהוא המונח הכללי לשליט פרובינציה. סופרים רומיים מאוחרים יותר השתמשו בתואר "פרוקורטור" למשרה, וטקיטוס משתמש בו כשהוא מזכיר אותו ב אנלים 15.44, בקטע על רדיפת הנוצרים בידי נירון: "המשיח, שממנו מקור השם, נשא את העונש החמור בימי טיבריוס בידי אחד מהפרוקורטורים שלנו, פונטיוס פילטוס". זהו המשפט המפורסם ביותר שאינו נוצרי על הוצאתו להורג של ישוע, שנכתב בידי רומאי שלא חיבב נוצרים. הוא מלמד אותנו שגם הצליבה וגם תפקידו של פילטוס בה היו עובדות ידועות ברומא בתוך דור אחד.
פילטוס במקורות שמחוץ לבשורות
יוספוס ופילון, שני הסופרים היהודים החשובים ביותר של המאה, מתארים את פילטוס כמושל קשה ולעיתים קרובות חסר טקט. יש לזכור שלשניהם היו סיבות לתאר פקידים רומיים באור שלילי, ולכן אנו קוראים אותם בזהירות. ובכל זאת, הדפוס החוזר בכמה סיפורים עקבי.
הנסים. זמן קצר לאחר שהגיע, הורה פילטוס לחייליו לשאת נסים צבאיים ועליהם דמות הקיסר אל ירושלים בלילה. נציבים קודמים נמנעו מכך משום שהחוק היהודי אוסר דימויים. כשהעם גילה את הדימויים, קהל גדול הלך אחרי פילטוס לקיסריה והתחנן שיסיר אותם. הוא הקיף אותם בחיילים ואיים במוות. הקהל השליך עצמו ארצה וחשף את צווארו, באומרו שמוטב להם למות מאשר לראות את החוק מופר. פילטוס נסוג (יוספוס, קדמוניות 18.55 עד 59; מלחמת היהודים 2.169 עד 174). הסיפור מראה שני דברים בעת ובעונה אחת: פילטוס היה מוכן להפחיד, והוא לא היה מוכן לטבוח בקהל שסירב להיכנע להפחדה.
האמת המים. פילטוס מימן אספקת מים חדשה לירושלים בכסף מאוצר המקדש, הקרן הקדושה הנקראת קורבן. יהיו כוונותיו אשר יהיו, העם ראה בכך גזל מן האל. כשהמפגינים הקיפו את במתו, הוא הלביש חיילים בבגדים אזרחיים וערבב אותם בקהל, ובאותו הוא היכה אנשים באלות. רבים נהרגו או נפצעו (קדמוניות 18.60 עד 62).
המגינים המוזהבים. פילון מספר שפילטוס הציב מגינים מוזהבים ועליהם כתובות בארמונו הישן של הורדוס בירושלים. מנהיגים יהודים, ובהם בניו של הורדוס, מחו, והקיסר טיבריוס הורה להעביר את המגינים לקיסריה. פילון מתאר את פילטוס כקשוח ואכזרי, ומונה בין האישומים שוחד, עלבונות, שוד והוצאות להורג ללא משפט (המשלחת לגאיוס 299 עד 305). זהו מכתב המיוחס למלך הורדוס אגריפס ונכתב כדי להעביר מסר, ולכן אין להתייחס לכל מילה בו כדיווח נייטרלי.
הגלילים. לוקס מזכיר בדרך אגב שאנשים סיפרו לישוע על "הגלילים אשר פילטוס ערבב את דמם עם זבחיהם" (לוקס 13:1). אין לנו תיאור אחר של המקרה, אבל הוא מתאים לאופי שמתארים יוספוס ופילון. כדאי לקרוא את תשובתו של ישוע במלואה (לוקס 13:2 עד 5). הוא מסרב לומר שאותם אנשים מתו משום שהיו חוטאים גדולים יותר, והוא מפנה את השאלה חזרה אל שומעיו.
השומרונים וסוף כהונתו. בשנותיו האחרונות הבטיח נביא שומרוני להראות לעם כלים קדושים הטמונים בהר גריזים. קהל התאסף, ופילטוס שלח חיילים שהרגו רבים. השומרונים התלוננו לויטליוס, מושל סוריה הרומי, ששלח את פילטוס לרומא כדי לתת דין וחשבון והעמיד איש משלו בראש יהודה (קדמוניות 18.85 עד 89). זה היה סוף שלטונו של פילטוס, כנראה בשנת 36 לספירה או בראשית 37.
יחד, התיאורים האלה מציירים אדם שהבין כוח, לא אנשים. הוא הפסיד כסף, הפסיד פנים, ובסופו של דבר הפסיד את משרתו בגלל כישלונות חוזרים בקריאת הרגשות הדתיים של נתיניו. הרקע הזה משנה את האופן שבו אנו קוראים את סצנות המשפט בבשורות. פילטוס של הבשורות מהסס, מתמקח ונכנע לקהל. זה בדיוק הדפוס של מושל שכבר נכווה כמה פעמים ואינו יכול להרשות לעצמו תלונה נוספת שתגיע לרומא.
פילטוס וישוע: תיאורי הבשורות
כל ארבע הבשורות מספרות את הסצנה הזו, וכל אחת מדגישה משהו אחר. אנו ממליצים לקרוא אותן ברצף אחד: מתי 27, מרקוס 15, לוקס 23, וב יוחנן 18 עד 19.
ההאשמה. בבוקר יום שישי מוקדם, לפני חג הפסח, הביאו ראשי המקדש את ישוע אל מטה פילטוס. לוקס מספר לנו על האישומים שהעלו: "מצאנו את האיש הזה מסית את עמנו ומונע מלתת מס לקיסר, ואומר שהוא עצמו המשיח, מלך" (לוקס 23:2). שימו לב שהם שינו את האישום. השאלה שעמדה לפני הסנהדרין של קיפא הייתה חילול הקודש. לפילטוס לא היה אכפת מחילול הקודש. לכן הם נתנו לו אישום פוליטי, כזה שרומא תיקח ברצינות: הטענה להיותו מלך.
השאלה. בכל ארבעת הבשורות פילטוס שואל את אותו הדבר: "האם אתה מלך היהודים?" (מרקוס 15:2; יוחנן 18:33). אצל יוחנן ישוע עונה בשאלה ואז מסביר: "מלכותי אינה מן העולם הזה. אילו מלכותי הייתה מן העולם הזה, משרתיי היו נלחמים כדי שלא אמסר ליהודים. אך מלכותי אינה מכאן" (יוחנן 18:36). פילטוס לוחץ, "אז אתה מלך?" וישוע משיב: "אתה אומר שאני מלך. לכך נולדתי ולכך באתי לעולם: להעיד על האמת. כל אשר מן האמת שומע לקולי." פילטוס עונה במשפט המפורסם, "מהי אמת?" (יוחנן 18:38). יוחנן אינו אומר אם השאלה הייתה מרירה, עייפה או כנה. אז יוצא פילטוס ואומר לראשים: "איני מוצא בו אשמה."
הניסיונות לשחררו. לוקס מתעד שלושה ניסיונות נפרדים של פילטוס לשחרר את ישוע. תחילה הוא מכריז שהוא חף מפשע. אחר כך, כשנודע לו שישוע היה גלילי, הוא שולח אותו אל הורדוס אנטיפס, שבמקרה היה בירושלים לחג (לוקס 23:6 עד 12; ראו הורדוס אנטיפס). הורדוס לועג לישוע, מלביש אותו בגלימה בהירה ושולח אותו חזרה, ולוקס מציין שהורדוס ופילטוס, שהיו אויבים, נעשו חברים באותו יום. אז אומר פילטוס שוב שלא הוא ולא הורדוס מצאו כל פשע, ומציע לייסר את ישוע ולשחררו (לוקס 23:13 עד 16).
בר אבא והקהל. הבשורות מספרות שהיה מנהג שהמושל משחרר אסיר אחד בחג. פילטוס הציע לקהל בחירה בין ישוע לבר אבא, אדם שמרקוס מתאר כמורד ש�רצח (מרקוס 15:7). ראשי הכוהנים הסיתו את הקהל לבקש את בר אבא. "אז מה אעשה לישוע הנקרא משיח?" שאל פילטוס. כולם אמרו: "ייצלב" (מתי 27:22). שימו לב לפרט שהבשורות אינן מסתירות: מתי אומר שפילטוס "הבין שמתוך קנאה מסרו אותו" (מתי 27:18). פילטוס ידע שהמקרה חלש.
האזהרה מאשתו. רק מתי מתעד שאשת פילטוס שלחה לו הודעה במהלך המשפט: "אל תתעסק עם הצדיק הזה, כי סבלתי הרבה בגללו היום בחלום" (מתי 27:19). מאוחר יותר נתנה לה המסורת הנוצרית שם, פרוקלה או קלאודיה, וכמה כנסיות מזרחיות מכבדות אותה כקדושה. התנ"ך אינו נוקב בשמה.
נטילת הידיים. כשראה פילטוס שמתחילה מהומה, מספר מתי שהוא לקח מים ורחץ את ידיו לעיני הקהל, באומרו: "נקי אני מדמו של האיש הזה; אתם תראו לעצמכם." וכל העם ענה: "דמו עלינו ועל ילדינו!" (מתי 27:24 עד 25). המחווה הייתה מוכרת בעולם העתיק ומופיעה בכתבי הקודש היהודיים (דברים 21:6 עד 9; תהלים 26:6). כאן ראוי להעיר הערה זהירה. לאורך ההיסטוריה עוות הפסוק הזה כדי להאשים את העם היהודי כולו במותו של ישוע, וקריאה זו הובילה למאות שנים של אכזריות. אנו דוחים אותה לחלוטין. ישוע עצמו היה יהודי, כמו כל תלמידיו הראשונים, והבשורות עצמן מתעדות שיהודים רבים הלכו אחריו ואהבו אותו. הקהל שלפני פילטוס היה קבוצה קטנה שנאספה עם שחר, לא עם. עדות הבשורות עצמן היא שישוע מסר את נפשו מרצונו (יוחנן 10:17 עד 18) ושמותו היה על חטאי כל העולם (יוחנן א 2:2). המושל הרומי שמסר אותו, הכוהן הגדול שמסר אותו לרומא, וכולנו השותפים בכשל האנושי עומדים יחד למרגלות הצלב. ההוראה הנוצרית, כולל בהצהרות הרשמיות של הכנסיות הקתולית והפרוטסטנטית במאה האחרונה, אמרה בבירור שהאחריות אינה מוטלת על עם כלשהו ככלל.
גזר הדין. פילטוס שחרר את בר אבא, הלקה את ישוע ומסר אותו להיצלב (מרקוס 15:15). החיילים הרומיים לעגו לו בגלימה ארגמנית ובכתר קוצים. פילטוס גם כתב את השלט שנקבע מעל הצלב: "ישוע הנצרי, מלך היהודים", כתוב בעברית, בלטינית וביוונית. כשבקשו ממנו ראשי הכוהנים לשנותו כך שיאמר שישוע רק טען שהוא מלך, נתן פילטוס תשובה קצרה ועקשנית: "את אשר כתבתי כתבתי" (יוחנן 19:19 עד 22). זה אחד הרגעים הבודדים בסיפור שבהם המושל מסרב להתכופף.
מה קרה לאחר מכן. בערב בא יוסף מן הרמתיים, חבר מכובד בסנהדרין שהיה תלמיד בסתר, אל פילטוס וביקש את הגופה. פילטוס הופתע שישוע כבר מת, בדק עם שר המאה ונתן רשות (מרקוס 15:42 עד 45). למחרת באו ראשי הכוהנים שוב אל פילטוס, מודאגים שהתלמידים יגנבו את הגופה, והוא אמר להם: "יש לכם משמר חיילים. לכו, עשו אותה בטוחה ככל שתוכלו" (מתי 27:65). כך מופיע פילטוס בסיפור הפסחא פעמיים: כדי לתת את הגופה, וכדי לחתום את הקבר.
מדוע פילטוס עשה זאת?
היסטוריונים וקוראי הבשורות שואלים שאלה זו כבר אלפיים שנה, והתשובות הכנות שונות זו מזו.
תפיסה אחת מקבלת את דיוקן הבשורה כפשוטו: פילטוס היה משוכנע שישוע חף מפשע, אך חשש מן ההמון, חשש מן הכוהנים, ובעיקר חשש מרומא. יוחנן נותן לנו את הרגע המכריע. המנהיגים אומרים: "אם תשחרר את האיש הזה, אינך ידיד הקיסר. כל העושה עצמו מלך מתנגד לקיסר" (יוחנן 19:12). לנוכח עברו של פילטוס, עם תלונה שומרונית וטבח בגליל והמונים זועמים, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו דיווח נוסף לטיבריוס על כך ששחרר איש המואשם בבגידה. אילו סאיאנוס, פטרונו האפשרי, כבר נפל מן השלטון עד שנת 31 לספירה, פילטוס היה פגיע במיוחד. תפיסה זו קוראת את הבשורות כמראות אדם חלש הבוחר למען ביטחונו שלו.
תפיסה שנייה טוענת שהבשורות מרככות את פילטוס במכוון. בכותבם לקוראים באימפריה הרומית, היו למאמינים הראשונים כל סיבה להימנע מלהאשים את האימפריה בצליבה. לפי קריאה זו, פילטוס של יוספוס ופילון, אכזרי ומהיר להשתמש בכוח, קרוב יותר לאיש האמיתי, והוא לא היה מהסס כל כך להוציא להורג גלילי המואשם בקריאה לעצמו מלך. הצליבה הייתה עונש רומי ששימש בעיקר מורדים ועבדים. הכיתוב על הצלב היה כיתוב רומי.
אין אנו צריכים לבחור בין התפיסות הללו כדי לראות את הנקודה העיקרית שהבשורות מציגות. בין אם פילטוס היה מהסס ובין אם אכזרי, הבשורות מציגות אותו כאדם שהיה בידו הכוח לעשות צדק ובחר שלא לעשותו. הנוצרים זכרו אותו באמונה השליחים במשך שש עשרה מאות, "סבל בימי פונטיוס פילטוס", לא כנבל אימה מיוחדת אלא כנקודת ציון בהיסטוריה. זה אומר לעולם שמותו של ישוע התרחש בזמן מסוים, תחת מושל מסוים, במקום מסוים. זה לא היה מיתוס.
פילטוס בשאר הברית החדשה
השליחים מזכירים את פילטוס כמה פעמים במעשי השליחים ובאיגרות, תמיד כחלק מן ההכרזה. במעשי השליחים 3:13 אומר פטרוס להמון בירושלים ש"הסגרתם וכחשתם" בישוע "בפני פילטוס, כשהוא כבר החליט לשחררו". במעשי השליחים 4:27 מתפללים המאמינים על כך ש"הורדוס ופונטיוס פילטוס, עם הגויים ועמי ישראל" התאספו נגד משיח ה'. פאולוס אומר לטימותיוס שישוע "בהעידו לפני פונטיוס פילטוס העיד את העדות הטובה" (טימותיוס הראשון 6:13), ומפציר בו לשמור את אותה עדות (טימותיוס). בפסוק אחד זה מצביע פאולוס על אומץ לבו של ישוע לפני המושל כמודל לכל מאמין העומד בפני בית דין עוין.
מה קרה לפילטוס
המקרא אינו אומר. יוספוס מספר לנו רק שפילטוס נשלח לרומא והגיע לאחר שטיבריוס מת במרץ שנת 37 לספירה. לאחר מכן, התיעוד הכתוב של פילטוס כדמות היסטורית מסתיים.
מסורות מאוחרות ממלאות את השתיקה בדרכים שונות מאוד, ועלינו לסמן אותן כמסורת. אוסביוס מקיסריה, בספרו מן המאה הרביעית תולדות הכנסייה, מספר שפילטוס "נפל לאסונות כאלה תחת קליגולה עד שנאלץ להיות הורגו ומענהו של עצמו", והוא מצטט לשם כך היסטוריונים יוונים קדומים יותר (תולדות הכנסייה 2.7). אין אפשרות לבדוק את הטענה. סיפורים אחרים אומרים שהוא הוגלה לגאליה. קבוצת כתבים מן המאה הרביעית הנקראת מעשי פילטוס, או בשורת ניקודמוס, מציגה אותו באהדה כאדם שהאמין. הכנסייה האורתודוקסית האתיופית מונה את פילטוס ואת אשתו כקדושים, והמסורת הקופטית מוקירה את אשתו. meanwhile כמה אגדות מערביות, ובהן סיפור על הר ליד לוצרן בשווייץ הנקרא הר פילטוס, הופכות אותו לרוח רפאים חסרת מנוח. כל זה אינו ראיה. זה מראה כמה חזק מבקש השכל האנושי לדעת מה עלה בגורלו של האיש שישב על הכיסא ההוא.
לקחים מבחירתו של נציב
פילטוס מופיע בסיפור מפני שבמקרה החזיק במשרה. אך הרגע אילץ אותו לפעול. אנשים בכל דור חשו את כובד הרגע ההוא. הוא שאל מהי אמת בשעה שהאמת עמדה לפניו. היה בידו הסמכות לפעול, והוא בחר בדרך הבטוחה יותר. הוא רחץ את ידיו, והמים לא הועילו.
יש כאן לקחים לאנשים רגילים. סיפורו של פילטוס מזהיר שאין אפשרות לנייטרליות כשהצדק עומד על הפרק. הוא ניסה להתרחק מן ההחלטה על ידי שליחת ישוע להורדוס, על ידי הצעת בראבא, על ידי רחיצת ידיו, וכל ניסיון רק העמיק אותו בתוכה. זה מזכיר לנו שאנשים בעלי כוח לעתים קרובות מפחדים יותר מכפי שהם נראים, ושהיראה מדיווח או מאשמה יכולה לגרום לאנשים הגונים לעשות דברים נוראים. וזה מפנה אותנו אל האדם שעמד לפניו, שלא פחד, ואמר על הכוח שפילטוס חשב שבידו: "לא היה לך שום שלטון עליי אילולא ניתן לך מלמעלה" (יוחנן 19:11).
עבור המאמין, פילטוס מצביע גם על הרחמים. זה שהמושל הרשיע התפלל מן הצלב: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים" (לוקס 23:34). לדברים האלה יש מקום באוסף הפסוקים שלנו מסיבה. הם מראים שהחסד הנגלה בגולגולתא גדול דיו לחייל רומי, למושל רומי, לכוהן, להמון ולקורא מודרני.
אמרות באוסף הפסוקים שלנו
אינדקס הפסוק היומי אינו מכיל שום מילים שאמר פילטוס עצמו. שני הפסוקים הקרובים ביותר לסיפורו נאמרו שניהם על ידי ישוע על הצלב, במהלך האירועים שפילטוס הניע:
- לוקס 23:34: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים."
- לוקס 23:43: "אמן אני אומר לך, היום הזה תהיה עמי בגן עדן."
דבריו המתועדים של פילטוס עצמו בבשורות קצרים. ביניהם: "האם אתה מלך היהודים?" (מרקוס 15:2); "מהי אמת?" (יוחנן 18:38); "איני מוצא בו אשמה" (יוחנן 18:38); "הנה האיש!" (יוחנן 19:5); "האם אצלב את מלככם?" (יוחנן 19:15); ו"את אשר כתבתי כתבתי" (יוחנן 19:22).
פסוקים מהאינדקס שלנו
אין באינדקס שום פסוק שאמר פילטוס. שני אלה נאמרו על ידי ישוע על הצלב, במהלך האירועים שפילטוס הניע.
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אָבִי סְלַח לָהֶם כִּי לֹא־יָדְעוּ מָה הֵם עֹשִׂים וַיְחַלְּקוּ בְגָדָיו לָהֶם וַיַּפִּילוּ גּוֹרָל׃
אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים.
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי הַיּוֹם תִּהְיֶה עִמָּדִי בְּגַן־עֵדֶן׃
היום תהיה עמי בגן עדן. רחמים בשעה האחרונה הם עדיין רחמים.
מקומות
- 1קיסריה מריטימה · מקום מושב השלטון הרומי; כאן נמצאה אבן פילטוס
- 2ירושלים · פילטוס שפט כאן את ישוע בחג הפסח
- 3הר גריזים · התכנסות שומרונית שרוסקה על ידי חיילי פילטוס (קדמוניות 18.85-89)
- 4רומא · המקום שאליו זומן פילטוס בסביבות שנת 36-37 לספירה
- קיסריה מריטימה, מקום מושב השלטון הרומי, שבו נמצאה אבן פילטוס
- ירושלים, היכן שפילטוס שהה בחגים, כנראה בארמון ההרודיאני שעל הגבעה המערבית (הפראיטוריום של הבשורות)
- הר גריזים, מקום העימות האחרון עם השומרונים
- רומא, לשם זומן בשנת 36 או 37 לספירה
במספרים
ציר זמן
- 14טיבריוס הופך לקיסרטקיטוס, אנאלים 1
- 26פילטוס מגיע כנציב יהודהיוספוס, קדמוניות היהודים 18.35
- 26תקרית הנסים בירושליםיוספוס, קדמוניות 18.55-59
- 30משפטו של ישוע (התאריך שנוי במחלוקת, 30 או 33 לספירה)יוחנן 18-19
- 31סיאנוס נופל מהשלטון ברומאטקיטוס; קסיוס דיו
- 36משבר השומרונים; ויטליוס שולח את פילטוס לרומאיוספוס, קדמוניות 18.85-89
- 37טיבריוס מת לפני שפילטוס מגיע לרומאיוספוס, קדמוניות 18.89
אנשים בסיפור הזה
לעומק
של יוספוס קדמוניות ו מלחמת היהודים הם המקורות החיצוניים העיקריים שלנו, ושניהם חופשיים לקריאה. של אוסביוס תולדות הכנסייה מביא את המסורות המאוחרות. לסקירה מודרנית, לוויקיפדיה יש ערך מבוסס היטב, ו-Bible Hub ו-Blue Letter Bible מציעים כלים לפסוק אחר פסוק. הסרטון של The BibleProject על הבשורה של יוחנן, המקושר למטה, מראה כיצד סצנת המשפט משתלבת בסיפור הגדול של יוחנן על אמת ומלכות.
אנשים קשורים: ישוע, קיפא, הורדוס אנטיפס, הורדוס הגדול, פטרוס, יוחנן, פאולוס.
מקורות וקריאה נוספת
- ויקיפדיה: פונטיוס פילטוס
- ערך בוויקיפדיה על : פילטוס
- לקסיקון Blue Letter Bible: Pilatos (פילטוס)
- יוספוס, קדמוניות היהודים (Project Gutenberg)
- יוספוס, מלחמת היהודים (Project Gutenberg)
- אוסביוס, תולדות הכנסייה (CCEL, סדרת NPNF 2 כרך 1)
- שאף, תולדות הכנסייה הנוצרית כרך 1: הנצרות השליחית (CCEL)
- טקסט המקרא: יוחנן 18-19 (eBible.org, ESV)
ספרים בנחלת הכלל, לקריאה חופשית
- קדמוניות היהודיםפלביוס יוספוס
- מלחמת היהודיםפלביוס יוספוס
- תולדות הכנסייהאוסביוס מקיסריה
- תולדות הכנסייה הנוצרית, כרך 1פיליפ שאף
Written by 508 Ministry. Scripture links open the public-domain King James Version. Where Scripture, early church tradition and historians differ, this page says so.

