העולם שאליו נולד
סיפורו של מתי מתחיל בכסף, והכסף מתחיל ברומא.
עד לתחילת פועלו הציבורי של ישוע, יהודה הייתה פרובינציה רומית כבר יותר משלושים שנה, והגליל נשלט על ידי הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול. אנטיפס שלט משנת 4 לפנה"ס בערך ועד שנת 39 לספירה. הוא היה לקוח של רומא, כלומר החזיק בשלטון ברשות רומא והיה חייב להעביר כספים למעלה. המיסים מימנו את ארמונותיו, כולל העיר טבריה שעל שפת הכנרת, שאותה בנה וקרא על שם הקיסר. לתיאור טוב של האיש עצמו, ראו הורדוס אנטיפס.
גביית מיסים באותו עולם לא הייתה משרה ממשלתית במובן המודרני. בגליל, המכסים והמסים על סחורות שנעו בדרכים וחצו את הכנרת טופלו בידי אנשים מקומיים ששילמו עבור הזכות לגבות אותם, או עבדו עבור מי ששילם. הכנסתם באה מכל מה שגבו מעבר למה שהיו חייבים. השיטה תגמלה חמדנות והזמינה ניצול, והאנשים שניהלו אותה היו ממילא לא אהודים. יהודים אחרים ראו בהם משתפי פעולה עם הכובש ורמאים שהרוויחו על חשבון שכניהם. בבשורות, "מוכסים וחוטאים" הוא צירוף שגור, כאילו היו שתי הקבוצות אחת.
כפר נחום, שבו עבד מתי, שכן על החוף הצפון־מערבי של הכנרת, על דרך ראשית שהובילה מדמשק לכיוון החוף הים־תיכוני. סחורות, דגים ונוסעים עברו דרכה. עמדת מכס שם הייתה הגיונית מבחינה מעשית. כפר נחום גם הפך לבסיסו של ישוע בגליל. דוכן המכס של מתי היה במרחק הליכה קצר מבתיהם של דייגים כמו פטרוס ואנדראס, ומבית הכנסת שבו לימד ישוע. שני העולמות היו שכנים קרובים הרבה לפני שנפגשו.
אדם במעמדו של מתי היה יודע קרוא וכתוב ובעל ידע בחשבון. הוא היה צריך לכתוב קבלות, לספור מטבעות ולנהל חשבונות, כנראה גם ביוונית וגם בארמית. ההרגלים האלה חשובים להמשך. כשהכנסייה שאלה מי יכול היה לנהל תיעוד מדויק של דברי ישוע, אדם שהוכשר לנהל תיעוד מדויק היה מועמד מתבקש.
מה מספרים לנו הבשורות
הקריאה (מתי ט':9; מרקוס ב':14; לוקס ה':27-28)
כל שלוש הבשורות הראשונות מספרות את הסיפור הזה, והסיפור קצר. מתי מביא אותו בפסוק אחד: "ויעבור ישוע משם וירא איש יושב בבית המכס ושמו מתי, ויאמר לו: לך אחרי. ויקם וילך אחריו" (מתי ט':9).
מרקוס ולוקס משתמשים בשם לוי. מרקוס אומר "לוי בן חלפי" (מרקוס ב':14). לוקס מוסיף פרט: "ויעזוב את הכל ויקם וילך אחריו" (לוקס ה':28). מדוע שני שמות? ליהודים רבים באותה תקופה היה יותר משם אחד, שם עברי ושם יווני או ארמי, או שם שני שניתן מסיבה כלשהי. שמעון נעשה פטרוס, ויוסף הקפריסאי נעשה ברנבא. "מתי" הוא צורה של שם עברי שפירושו "מתנת האלוהים". אם ישוע נתן את השם, או אם היה זה שם שני שמתי כבר נשא, הבשורות אינן אומרות. רוב הקוראים תמיד ראו בלוי ובמתי את אותו אדם, שכן כל שלוש הבשורות מציבות את אותה קריאה, את אותה סעודה ואת אותו פולמוס באותו סדר, ושכן מתי י':3 ומרקוס ג':18 מונים את מתי בין השנים־עשר בעוד לוי אינו מופיע ברשימות כלל.
פרט אחד קל לפספס. מרקוס אומר שלוי היה "בן חלפי". שליח אחר, יעקב, נקרא גם הוא "בן חלפי" ברשימות השנים־עשר. יש קוראים שתמהו אם השניים היו אחים. הטקסט אינו אומר זאת מעולם. חלפי היה שם נפוץ, ועלינו להשאיר את השאלה פתוחה.
חישבו כמה ויתר מתי. דייג שעזב את סירתו יכול היה, בתיאוריה, לחזור אליה. גובה מיסים שעזב את דוכנו כנראה לא היה לו דרך חזרה כזו. הוא שולם בידי שיטה שממנה יצא כעת, ואותה שיטה לא תקבל אותו בחזרה. כשלוקס אומר "הוא עזב את הכל", זה אינו משל.
הסעודה (מתי ט':10-13; מרקוס ב':15-17; לוקס ה':29-32)
לוקס אומר שלוי "עשה לו משתה גדול בביתו". תיאורו של מתי עצמו קצר יותר: "ויהי בהסבו בבית, והנה מוכסים וחוטאים רבים באו ויסבו עם ישוע ותלמידיו" (מתי ט':10).
זה הדבר הראשון שמתי עושה לאחר שעזב את דוכנו, והוא אומר הרבה עליו. הוא אינו נושא דרשה או עורך טקס. הוא עורך מסיבה ומזמין את חבריו, האנשים שאיש אחר לא היה יושב איתם, כדי שיפגשו את האיש שזה עתה שינה את חייו. שולחן סעודה היה אחד המעשים החברתיים הרציניים ביותר באותו עולם. מי ישב עם מי אמר לכולם מי נחשב מכובד. הפרושים ראו זאת ושאלו את התלמידים: "מדוע רבכם אוכל עם המוכסים והחוטאים?"
ישוע השיב להם בעצמו. "הבריאים אינם צריכים לרופא, אלא החולים" (מתי ט':12; אותו מאמר נמצא במרקוס ב':17 ובלוקס ה':31, ומרקוס ב':17 נמצא במפתח הפסוקים שלנו). אחר כך, בנוסח מתי בלבד, הוסיף שורה מהנביא הושע: "לכו ולמדו מה הוא: חסד חפצתי ולא זבח, כי לא באתי לקרוא לצדיקים כי אם לחוטאים" (מתי ט':13; השוו הושע ו':6).
הפסוק הזה מהושע הוא אחד המפתחות לכל הבשורה. מתי מצטט אותו שוב בפרק י"ב כאשר הפרושים מתנגדים לכך שהתלמידים קוטפים שיבולים בשבת (מתי י"ב:7). זה כאילו האיש שהיה זר בכפר שמע בדברים ההם משהו שלא רצה שאיש ישכח.
בין השנים־עשר (מתי י':1-4; לוקס ו':12-16; מעשי השליחים א':13)
רשימות השנים־עשר אינן זהות, אך כל הארבע מסכימות על השמות המרכזיים, ומתי מופיע תמיד בקבוצה השנייה של ארבעה, לצד תומא. ברשימה שלו הוא מוסיף ביטוי קטן שאיש אחר אינו מוסיף: "תומא, ומתי המוכס" (מתי י':3). מרקוס ולוקס, המזכירים אותו בלי התואר, משמיטים את המקצוע הישן. מתי שומר עליו. מי שכתב את הבשורה ההיא לא רצה שהקורא ישכח מה עשה ישוע עם אדם כמוהו.
זו טענה שקטה לטובת המחבר המסורתי. סופר מאוחר שהמציא סיפור על שליח עשוי היה לנטות ללטש אותו. הבשורה אינה עושה זאת.
מעבר לקריאה, לארוחה ולרשימות, הברית החדשה אינה מוסרת לנו מילים או מעשים מפי מתי. הוא אינו מופיע בספר מעשי השליחים אלא ברשימת האחד-עשר בעליית הגג (מעשי השליחים 1:13). לאחר מכן הוא נעלם מן הכתובים. את המשך הסיפור אנו מוצאים בבשורה הנושאת את שמו ובזיכרון הכנסייה הקדומה אודותיו.
בשורת מתי
מה שאמרה הכנסייה על כך
הדיווח הקדום ביותר על זהות כותב הבשורה הזו בא מפפיאס, בישוף הייראפוליס באסיה הקטנה, שכתב בחלקה הראשון של המאה השנייה. ספריו אבדו, אך אוסביוס משמר את דבריו ב תולדות הכנסייה (3.39). בלשון תמצית: מתי כינס את אמרות האדון בלשון העברית, וכל אחד פירש אותן כמיטב יכולתו. אירנאיוס מליון, בסביבות שנת 180 לספירה, אומר ב נגד הכפירות (3.1.1) שמתי הוציא בשורה כתובה בקרב העברים בלשונם שלהם, בשעה שפטרוס ופאולוס הטיפו ברומא. אוריגנס, כפי שמצוטט אצל אוסביוס (תולדות הכנסייה 6.25), אומר שהבשורה הראשונה נכתבה בידי מתי, "אשר היה פעם מוכס, אך לאחר מכן שליח ישוע המשיח, [ו]פרסם אותה למען אלה שמן היהדות באו להאמין".
שימו לב לשלוש הטענות בדיווחים אלה. ראשית, מתי כתב. שנית, הוא כתב בניב עברי או ארמי. שלישית, הוא כתב למאמינים יהודים. הכנסייה הקדומה החזיקה בכל השלוש. את תיאורו המלא של אוסביוס תוכלו לקרוא ב Christian Classics Ethereal Library.
מה שמבחינים בו קוראים בני ימינו
כאן מתעוררת חידה. הבשורה של מתי שבידינו כתובה ביוונית, וביוונית שאינה נקראת כתרגום. רוב החוקרים סבורים גם שמתי השתמש בבשורה של מרקוס כאחד ממקורותיו העיקריים, העתיק והרחיב חלקים ניכרים ממנה, ושאל גוף גדול של אמרות ישוע ממקור המשותף גם ללוקס. אם המחבר היה שליח עד ראייה, מדוע יישען במידה כה רבה על ספרו של מרקוס, שלא היה אחד מן השנים-עשר? שאלה זו הובילה את רוב החוקרים הביקורתיים למסקנה שהבשורה הסופית נערכה בידי יהודי-נוצרי משכיל בדור שאחרי השליחים, אולי בסביבות אנטיוכיה שבסוריה, תוך שימוש בחומר שהגיע עד מתי ושאר עדי הראייה.
אחרים משיבים ששליח יכול היה לשאול ממרקוס אילו נשאה בשורת מרקוס את זיכרונו ממקור ראשון של פטרוס, כפי שמסורת הכנסייה מספרת, ושה"אמרות העבריות" שמזכיר פפיאס יכולות היו להיות אסופה קדומה שמתי שילב מאוחר יותר בבשורה יוונית. אלה עמדות מכובדות. אף אחת מהן אינה ניתנת להוכחה מן העדויות שבידינו. מה שכולם מסכימים עליו הוא שהספר מעוצב בידי מוח יהודי ספוג בכתבי הקודש העבריים, הכותב לקוראים שהכירו אותם.
בשורה הבנויה בחמישה חלקים
מתי מסדר את תורתו של ישוע בחמישה נאומים ארוכים, וכל אחד מהם מסתיים בכמעט אותה משפט. לאחר הדרשה על ההר, "ויהי ככלות ישוע לדבר את הדברים האלה..." (7:28). הביטוי שב ב-11:1, 13:53, 19:1 ו-26:1. קוראים רבים סבורים שזה מכוון. חמישה גושי תורה, כמו חמשת ספרי משה, יציגו את ישוע כמי שנותן את תורת אלוהים לעמו, כפי שמשה נתן פעם את התורה.
החמישה הם:
- הדרשה על ההר (פרקים 5-7), על אופי החיים במלכות אלוהים.
- נאום השליחות (פרק 10), על עבודתם של השנים-עשר.
- משלי המלכות (פרק 13).
- החיים בקהילת התלמידים (פרק 18), על ענווה, סליחה והשבת אח.
- התורה על אחרית הימים (פרקים 24-25), ובהם משל עשר השושבינות, הכיכרות והכבשים והעזים.
סביבם נמצאים הסיפורים: הלידה וביקור האמגושים (פרקים 1-2), הטבילה והניסיון (3-4), הריפויים והניסים (8-9), ההתנגדות (11-12), הווידוי בקיסריה פיליפי (16), הדרך לירושלים (19-23), והפסיון והתחייה (26-28).
בשורה לקוראים שהכירו את התנ"ך
בשורת מתי נפתחת בשושלת יוחסין, והשורה הראשונה מכריזה על מטרתה: "ספר תולדות ישוע המשיח, בן דוד, בן אברהם" (מתי 1:1). דוד היה מלכה הגדול של ישראל ואברהם היה אבי האומה. בכך שמתחיל שם, מתי אומר לקוראיו שישוע ממלא את ההבטחות שניתנו לשניהם. הביטו היטב ברשימת השמות, ותמצאו ארבע נשים, דבר יוצא דופן בשושלת יוחסין יהודית: תמר, רחב, רות ו"אשר הייתה אשת אוריה" (בת שבע). לארבעתן סיפורים מורכבים, וכמה מהן זרות. מוכס שהיה מנודה חברתית ידע מה זה אומר.
הבשורה שבה שוב ושוב לפזמון: זה קרה "למען יקום מה שנאמר בפי הנביא". הנוסחה מופיעה יותר מתריסר פעמים, ובהן בלידת הבתולה (1:22-23, בציטוט ישעיהו 7:14), בבריחה למצרים (2:15, בציטוט הושע 11:1) ובשירות הריפוי (8:17, בציטוט ישעיהו 53:4). הפסוק האחרון, מתי 8:17, נמצא במפתח הפסוקים שלנו. בעיני מתי, סיפורו של ישוע לא היה הפתעה לכתבי הקודש של ישראל. לשם הם הוליכו.
בשורה לקהילה מודאגת
מתי הוא גם הבשורה היחידה שמשתמשת במילה "כנסייה" (מתי 16:18; 18:17). יש בו יותר מן האחרות על האופן שבו קהילה צריכה לנהוג בחטא, בסליחה ובמנהיגות, והוא נושא כמה מן האזהרות החריפות ביותר בברית החדשה נגד צביעות, במיוחד בפרק 23. חוקרים רבים סבורים שהספר נכתב לקהילה של יהודים-נוצרים שהתלבטו כיצד לחיות בנאמנות לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה ובמתיחות עם בתי הכנסת שסביבם. את הקטעים החריפים יש לקרוא בהקשר הזה: ויכוח משפחתי בתוך היהדות, שניהלו אנשים שהיו בעצמם יהודים, ולא האשמה נגד עם.
הסיום
הבשורה מסתיימת על הר בגליל. האחד־עשר פוגשים את ישוע שקם לתחייה, "אך היו שפקפקו" (28:17). הוא אינו ממתין שהספק יתפוגג. הוא נותן להם משימה: "לכו ועשו תלמידים מכל העמים, והטבילו אותם בשם האב והבן ורוח הקודש, ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם. והנה אני אתכם תמיד, עד סוף העולם" (מתי 28:19-20).
הצו הגדול הזה הניע את השליחות הנוצרית במשך עשרים מאות שנים. הוא מתאים לפתיחת הספר, שבה באים זרים מהמזרח להשתחוות לישוע התינוק, ולדמות המרכזית של הספר, אדם שאסף פעם מיסים לאימפריה וכעת נושא מסר לכל עם. גם מתי 28:19 וגם 28:20 נמצאים במפתח הפסוקים היומי שלנו.
האמרות במפתח הפסוקים שלנו
מפתח הפסוקים היומי שלנו מכיל 45 קטעים מהבשורה על־פי מתי. יש צורך בזהירות כאן. אלה אינם דברים שמתי עצמו אמר. כמעט כולם הם דברי ישוע כפי שהבשורה מתעדת אותם, והשאר הם הסיפור של הבשורה עצמה. הם מופיעים כאן משום שהם באים מהספר המיוחס לו באופן מסורתי.
הדרשה על ההר (פרקים 5-7). האושרים ב-5:3-9 (עניי הרוח, האבלים, הענווים, הרעבים לצדק, הרחמנים, טהורי הלב, עושי השלום), "אתם אור העולם" (5:14), "אהבו את אויביכם" (5:44), הקריאה להתפלל בסתר (6:6), תפילת האדון (6:9-10) ו"תן לנו היום את לחם חוקנו" (6:11), סליחה (6:14), אוצרות על הארץ ובשמים (6:19-21), שני אדונים (6:24), ציפורי השמים (6:26), "בקשו תחילה את מלכות האלוהים" (6:33), אל תדאגו למחר (6:34), "בקשו ויינתן לכם" (7:7), כלל הזהב (7:12), והבונה החכם (7:24).
ריפוי, חמלה ושליחות (פרקים 8-12). התגשמות ישעיהו בשירות הריפוי (8:17), "הבריאים אינם זקוקים לרופא" (9:12), חמלה על ההמונים (9:36), הדרורים (10:29-31), "בואו אליי כל העמלים" עם העול הקל (11:28-30), והאוצר הטוב של הלב (12:35).
הוראה בדרך (פרקים 14-19). "התעודדו! אני הוא! אל תפחדו" (14:27), מה מטמא אדם (15:18-19), "מה יועיל לאדם אם ירוויח את כל העולם" (16:26), שניים או שלושה נאספים בשמו (18:20), סליחה "שבעים ושבע פעמים" בשאלת פטרוס (18:21-22), נישואין (19:5-6), ו"הניחו לילדים הקטנים" (19:14).
ירושלים והימים האחרונים (פרקים 21-26). אמונה בתפילה (21:22), המצווה הגדולה (22:37-39), "השמים והארץ יעברו, אבל דבריי לא יעברו" (24:35), "יישר כוח, עבד טוב ונאמן" (25:21), הכבשים והעיזים (25:35-36 ו-25:40), ו"שמרו והתפללו" בגת שמנים (26:41).
הצו הגדול (פרק 28). מתי 28:19 ו-28:20.
אלה 45 קטעים, וזה לא ממצה את הבשורה. זהו מדגם לקריאה יומית. הדרך הטובה ביותר לקלוט אותו היא לקרוא את פרקים 5 עד 7 ברצף בישיבה אחת, שלוקחת כחמש עשרה דקות.
פסוקים מהאינדקס שלנו
קטעים מהבשורה על־פי מתי, בעיקר דברי ישוע כפי שמתועדים שם; לא דברים שמתי עצמו אמר
אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי רוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃
אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים.
אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים כִּי־הֵם יְנֻחָמוּ׃
אשרי האבלים כי הם ינוחמו. לצער יש לוויה.
אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים כִּי־הֵמָּה יִירְשׁוּ הָאָרֶץ׃
אשרי העניים ברוח, כי הם ירשו את הארץ. הענווה מנצחת בסוף.
אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה כִּי־הֵם יִשְׂבָּעוּ׃
אשרי הרעבים והצמאים לצדק, כי הם ישבעו.
אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים כִּי־הֵם יְרֻחָמוּ׃
אשרי הרחמנים, כי הם ירוחמו. זה חוזר בחזרה.
אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב כִּי־הֵם יֶחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים׃
אשרי טהורי הלב, כי הם יראו את אלוהים.
אַשְׁרֵי רֹדְפֵי שָׁלוֹם כִּי־בְנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ׃
אשרי עושי השלום, כי הם בני אלוהים יקראו.
אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם עִיר ישֶׁבֶת עַל־הָהָר לֹא תוּכַל לְהִסָּתֵר׃
אתם אור העולם. עיר השוכנת על הר לא תוכל להיסתר.
אֲבָל אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹיְבֵיכֶם בָּרְכוּ אֶת־מְקַלְלֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם וְהִתְפַּלְלוּ בְּעַד מַכְאִיבֵיכֶם וְרֹדְפֵיכֶם׃
אהבו את אויביכם והתפללו בעד המתעללים בכם. זה סוג אחר של כוח.
וְאַתָּה כִּי תִתְפַּלֵּל בּוֹא בְחֶדְרְךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעַדְךָ וְהִתְפַּלֵּל אֶל־אָבִיךָ אֲשֶׁר בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא בַּגָּלוּי יִגְמְלֶךָ׃
כשאתם מתפללים, היכנסו לחדרכם וסגרו את הדלת. השקט הוא מקום פגישה.
לָכֵן כֹּה תִתְפַּלָּלוּ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתְקַדַּשׁ שְׁמֶךָ׃ תָּבֹא מַלְכוּתֶךָ יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ כְּמוֹ בַשָּׁמַיִם כֵּן בָּאָרֶץ׃
אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך.
אֶת־לֶחֶם חֻקֵּנוּ תֶּן־לָנוּ הַיּוֹם׃
תן לנו היום את לחמנו. בקשו את מנת היום, לא עשור שלם.
כִּי אִם־תִּסְלְחוּ לִבְנֵי־אָדָם אֶת־חַטֹּאתָם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִסְלַח גַּם־לָכֶם׃
אם תסלחו לאחרים את פשעיהם, גם אביכם יסלח לכם.
אַל־תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יֹאכְלוּם שָׁם סָס וְרָקָב וְגַנָּבִים יַחְתְּרוּ־שָׁם וְגָנָבוּ׃ אֲבָל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמָיִם אֲשֶׁר סָס וְרָקָב לֹא־יֹאכְלוּם שָׁם וְגַנָּבִים לֹא יַחְתְּרוּ־שָׁם וְלֹא יִגְנֹבוּ׃ כִּי בִמְקוֹם אֲשֶׁר־אוֹצַרְכֶם בּוֹ שָׁם יִהְיֶה גַם־לְבַבְכֶם׃
אל תאגרו לכם אוצרות על הארץ. שימו את אוצרכם במקום שאינו חלד.
לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים כִּי אִם־יִשְׂנָא אֶת־הָאֶחָד וְיֶאֱהַב אֶת־הָאַחֵר אוֹ יִדְבַּק בָּאֶחָד וְיִבְזֶה אֶת־הָאַחֵר לֹא תוּכְלוּ עֲבוֹד אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֶת־הַמָּמוֹן׃
אי אפשר לעבוד את אלוהים ואת הממון. אחד מהם ייקח את ההובלה.
הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֶת־עוֹף הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֵינָם זֹרְעִים וְאֵינָם קֹצְרִים וְאֵינָם אֹסְפִים לַאֲסָמִים וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְכַלְכֵּל אֹתָם הֲלֹא אַתֶּם נַעֲלֵיתֶם עֲלֵיהֶם מְאֹד׃
הביטו בעופות. אביכם שבשמיים מזין אותם, ואתם חשובים מהם.
אַךְ בַּקְּשׁוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת־מַלְכוּת אֱלֹהִים וְאֶת־צִדְקָתוֹ וְנוֹסַף לָכֶם כָּל־אֵלֶּה׃
בקשו תחילה את מלכות אלוהים, ואת השאר יוסיפו לכם.
לָכֵן אַל־תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר כִּי יוֹם מָחָר הוּא יִדְאַג לְעַצְמוֹ וְדַיּוֹ לַיּוֹם צָרָתוֹ׃
אל תדאגו למחר. ליום יש מספיק משלו לשאת.
שַׁאֲלוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם דִּרְשׁוּ וְתִמְצָאוּ דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם׃
שאלו ויינתן לכם, בקשו ותמצאו, דפקו והדלת תיפתח.
לָכֵן כֹּל אֲשֶׁר תַּחְפְּצוּ כִּי־יַעֲשֹוּ לָכֶם בְּנֵי הָאָדָם עֲשֹוּ לָהֶם גַּם־אַתֶּם כִּי־זֹאת הִיא הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים׃
התייחסו לאנשים כפי שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם. זה מסכם הרבה מן התורה.
לָכֵן כָּל־הַשֹּׁמֵעַ אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה וְעָשָׂה אֹתָם אֲדַמֵּהוּ לְאִישׁ חָכָם אֲשֶׁר־בָּנָה אֶת־בֵּיתוֹ עַל־הַסָּלַע׃
השומע את הדברים האלה ועושה אותם דומה לבית הבנוי על הסלע.
לְמַלֹּאת אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם׃
הוא נשא את חולינו וסבל מכאובינו. הריפוי היה אישי עבורו.
וַיִּשְׁמַע זֹאת יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַחֲזָקִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם־הַחוֹלִים׃
לא הבריאים צריכים רופא אלא החולים. לבקש עזרה אינו חולשה.
וּבִרְאוֹתוֹ אֶת־הַהֲמוֹנִים נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עֲלֵיהֶם כִּי הֵם עֲיֵפִים וְנִדָּחִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה׃
הוא התמלא רחמים כי היו עייפים ומפוזרים כצאן.
הֲלֹא תִמָּכַרְנָה שְׁתֵּי צִפֳּרִים בְּאִסָּר וְאַחַת מֵהֵנָּה לֹא תִפּוֹל אַרְצָה מִבַּלְעֲדֵי אֲבִיכֶם׃ וְאַתֶּם גַּם־שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁכֶם נִמְנוֹת כֻּלָּן׃ לָכֵן אַל־תִּירָאוּ הִנְּכֶם יְקָרִים מִצִּפֳּרִים רַבּוֹת׃
שני דרורים נמכרים באסימון, ואף אחד מהם לא נופל בלי אביכם. אתם שווים יותר.
בֹּאוּ אֵלַי כָּל־הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם׃
בואו אליי כל העייפים והנושאים יותר מדי, ואני אנחה אתכם.
קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת־עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי כִּי־עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ אָנֹכִי וְתִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֹׁתֵיכֶם׃
שאו את עולי ולמדו ממני, כי עניו אני ושפל לב.
כִּי עֻלִּי נָעִים הוּא וְקַל מַשָּׂאִי׃
עולי נוח ומשאי קל. ללכת אחריו לא אמור לשבור לכם את הגב.
הָאִישׁ הַטּוֹב מֵאוֹצַר לִבּוֹ הַטּוֹב מוֹצִיא אֶת־הַטּוֹב וְהָאִישׁ הָרָע מֵאוֹצַר הָרַע מוֹצִיא רָע׃
האדם הטוב מוציא דברים טובים מן הטוב האצור בלבו.
וַיְדַבֵּר יֵשׁוּעַ פִּתְאֹם אֲלֵיהֶם חִזְקוּ כִּי־אֲנִי הוּא אַל־תִּירָאוּ׃
התעודדו. אני הוא. אל תיראו.
אך הדברים היוצאים מן הפה באים מן הלב, והם מטמאים את האדם. כי מן הלב יוצאות מחשבות רעות, רצח, ניאוף, זנות, גנבה, עדות שקר, חילול השם.
מה שיוצא מהפה מתחיל בלב. שנו את הלב, ותשתנו חיים.
כִּי מַה־יּוֹעִיל הָאָדָם כִּי־יִקְנֶה אֶת־כָּל־הָעוֹלָם וְנַפְשׁוֹ תִּשָּׁחֵת אוֹ מַה־יִּתֵּן הָאָדָם פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ׃
מה התועלת לאדם להרוויח את העולם כולו ולאבד את נפשו?
כִּי בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה נֶאֶסְפוּ בִשְׁמִי שָׁם אֲנִי בְתוֹכָם׃
כי במקום שבו נאספים שניים או שלושה בשמי, שם אני בתוכם.
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו פֶּטְרוֹס וַיֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי כַּמֶּה פְעָמִים יֶחֱטָא־לִי אָחִי וְסָלַחְתִּי לוֹ הַעַד שֶׁבַע פְּעָמִים׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לֹא־אֹמַר לְךָ עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים כִּי־אִם עַד־שִׁבְעִים וָשֶׁבַע׃
לא שבע פעמים, אלא שבעים פעמים שבע. סליחה אינה ספירה.
וְאָמַר עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְבָשָׂר אֶחָד׃ אִם־כֵּן אֵינָם עוֹד שְׁנַיִם כִּי אִם־בָּשָׂר אֶחָד לָכֵן אֵת אֲשֶׁר חִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל־יַפְרִידֶנּוּ הָאָדָם׃
השניים לבשר אחד. את אשר חיבר אלוהים, אל יפריד אדם.
וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ הַנִּיחוּ לַיְלָדִים וְאַל־תִּמְנָעוּם מִבּוֹא אֵלָי כִּי לָאֵלֶּה מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃
הניחו לילדים לבוא אליי. מלכות אלוהים לאנשים כמותם.
וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאֲלוּ בִּתְפִלָּה וְאַתֶּם מַאֲמִינִים תִּקָּחֻהוּ׃
כל אשר תבקשו בתפילה, בהאמינכם, תקבלו.
ויאמר אליו ישוע, ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל דעתך. זו המצווה הגדולה והראשונה. והשנייה דומה לה, ואהבת לרעך כמוך.
אהב את אלוהים בכל אשר אתה, ואהב את רעך כמוך.
הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעֲבֹרוּן׃
שמיים וארץ יעברו, אך דברי לא יעברו.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו כֵּן הָעֶבֶד הַטּוֹב וְהַנֶּאֱמָן כִּי בִמְעַט נֶאֱמָן הָיִיתָ וְעַל־הַרְבֵּה אַפְקִידֶךָ בּוֹא אֶל־שִׂמְחַת אֲדֹנֶיךָ׃
כל הכבוד, עבד טוב ונאמן. נאמנות, לא תהילה, זוכה לקבלת פנים.
כִּי רָעֵב הָיִיתִי וַתַּאֲכִילֻנִי צָמֵא הָיִיתִי וַתַּשְׁקוּנִי גֵּר הָיִיתִי וַתַּאַסְפוּנִי׃ עָרוֹם וַתְּכַסּוּנִי חוֹלֶה וַתְּבַקְּרוּנִי בְּמִשְׁמָר הָיִיתִי וַתָּבֹאוּ אֵלָי׃
רעבתי והאכלתם אותי, צמאתי והשקיתם אותי, חליתי ופקדתם אותי.
וְהַמֶּלֶךְ יַעֲנֶה וְיֹאמַר אֲלֵיהֶם אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם מַה־שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם׃
כל אשר עשיתם לאחד הקטנים האלה, לי עשיתם. חסד קטן נחשב לפולחן.
שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְלוּ פֶּן־תָּבֹאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן הֵן הָרוּחַ הִיא חֲפֵצָה וְהַבָּשָׂר הוּא רָפֶה׃
הרוח נכונה והבשר חלש. עירו והתפללו, והיו עדינים עם עצמכם.
לְכוּ וַעֲשֹוּ לְתַלְמִידִים אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם־הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃
לכו והפכו את כל העמים לתלמידים, ולמדו אותם את אשר ציוויתי.
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְהִנֵּה אָנֹכִי אִתְּכֶם כָּל־הַיָּמִים עַד־קֵץ הָעוֹלָם אָמֵן׃
והנה אני עמכם תמיד, עד קץ העולם.
קשרים
- ישוע קרא לו מהדוכן, אכל לשולחנו, ומינה אותו לאחד מהשנים־עשר.
- תומא מופיע איתו במתי 10:3, ובמרקוס ולוקס שני השמות גם עומדים זה לצד זה.
- יעקב בן חלפי חולק שם אב איתו במרקוס 2:14 ובמרקוס 3:18, אם כי הכתוב אינו אומר מעולם שהם אחים.
- פטרוס יש לו החלק הגדול ביותר בבשורה על־פי מתי מכל תלמיד: ההליכה על המים (14:28-31), הווידוי בקיסריה פיליפי (16:13-20), השאלה על סליחה (18:21-22), וההכחשה (26:69-75).
- מרקוס ו לוקס כתבו את שתי הבשורות האחרות שמכסות את אותו סיפור מנקודת מבט קרובה. מתי חולק הרבה מחומרו איתם.
- יהודה איש קריות הוא התלמיד היחיד שמתי מתאר את סופו באריכות, ב-27:3-10.
- יוחנן המטביל פותח את שירות ישוע במתי 3.
- הורדוס הגדול ו הורדוס אנטיפס מופיעים בסיפור הלידה ובתיאור מות המטביל. פונטיוס פילטוס ו קיפא מופיעים בסיפור הפסיון.
- שנים עשר השליחים מפרט את השאר.
קראו את סיפוריהם
מותו ומורשתו
הברית החדשה אינה אומרת כיצד מת מתי. כותבים קדומים חלקו ביניהם. קלמנס מאלכסנדריה מתאר אותו כאדם בעל הרגלים מחמירים שאכל זרעים, אגוזים וירקות ולא בשר (Paedagogus 2.1), ומצטט כותב גנוסטי בשם הרקליאון שראה במתי אחד מהשליחים שלא מת כקדוש מעונה (Stromata 4.9). מסורות מאוחרות יותר, ססגוניות הרבה יותר, שולחות אותו לאתיופיה או לפרס והורגות אותו בחרב או בחנית. הסיפורים האלה מופיעים לראשונה בטקסטים שנכתבו מאות שנים לאחר מותו, והיסטוריונים מתייחסים אליהם בזהירות. חגו נשמר ב-21 בספטמבר בכנסייה המערבית וב-16 בנובמבר במזרח.
העדות הטובה ביותר למורשתו היא הספר. הבשורה על־פי מתי עומדת ראשונה בברית החדשה, ובמשך רוב ההיסטוריה הנוצרית היא הייתה הנקראת והמצוטטת ביותר מבין הארבע. המדריך הכנסייתי הקדום ביותר מחוץ לברית החדשה, ה- Didache, מצטט אותה. תפילת האדון שלה הפכה לתפילת הכנסייה. האושרים שלה עיצבו את התפיסה הנוצרית של אופי. משל הכבשים והעיזים שלה עמד מאחורי הנוהג הנוצרי להאכיל את הרעבים, לבקר את האסירים ולטפל בחולים, אחת הסיבות לכך שבתי חולים ועבודות סעד צמחו מתוך קהילות נוצריות. הצו הגדול שלה הוא המקום שבו החלה הרבה מהעבודה המיסיונרית של הכנסייה.
האמנות שמרה קצב. הציור של קרוואג'ו, The Calling of Saint Matthew (1599-1600), בכנסיית סן לואיג'י דיי פרנצ'זי ברומא, מראה את ישוע מצביע משולי החדר החשוך בעוד מתי, מוקף בגברים שסופרים מטבעות, מצביע על חזהו כאילו לשאול, "אני?" זהו אחד הציורים הגדולים של הקריאה. המוזיקה באה בעקבותיו: ה- St Matthew Passion מלחין את פרקים 26 ו-27 של הבשורה למוזיקה מהמרגשות שנכתבו אי פעם.
מקומות
- 1כפר נחום · מתי 9:9
- 2ים הגליל · נתיב סחר
- 3ירושלים · מעשי השליחים 1:13
- 4אנטיוכיה שעל נהר האורונטס · כנראה ביתם של קוראי הבשורה הראשונים (דעה מחקרית)
- 5הייראפוליס · העיר של פפיאס
- 6רומא, סן לואיג'י דיי פרנצ'זי · "קריאתו של מתי הקדוש" מאת קרוואג'ו
- כפר נחום, דוכן המכס של מתי, ובסיסו של ישוע בגליל (מתי 4:13; 9:9).
- הכנרת, נתיב הסחר והדרך שליד דוכן המכס.
- ביתו של מתי, בכפר נחום או בקרבתו, שם נערכה הסעודה (מתי 9:10).
- ירושלים, העלייה והחג השבועות (מעשי השליחים 1:13).
- אנטיוכיה שבסוריה, כנראה ביתה של הקהילה שיצרה את הבשורה, אם הדעה הביקורתית המקובלת נכונה.
- הייראפוליס, באסיה הקטנה, שם כתב פפיאס את הדיווח הראשון על הספר.
ציר זמן
- בערך 28 לספירהנקרא מדוכן המכסמתי 9:9
- בערך 28 לספירהסעודה עם מוכסים וחוטאיםמתי 9:10-13
- בערך 29 לספירהנמנה בין השנים עשרמתי 10:1-4
- בערך 30-33 לספירההצווי הגדול על הר בגלילמתי 28:16-20
- בערך 30-33 לספירהבעלייהמעשי השליחים 1:13
- 70 לספירהבית המקדש נחרביוספוס, מלחמת היהודים
- בערך 80-90 לספירהבשורת מתי ביוונית נכתבה (תאריך מחקרי מקובל)בשורת מתי
- בערך 110-130 לספירהפפיאס: מתי אסף את האמרות בעבריתאוסביוס, תולדות הכנסייה 3.39
- בערך שנת 180 לספירהאירנאוס מציין את מתי כמחברנגד הכפירות 3.1.1
- 1599-1600קרוואג'ו מצייר את "קריאתו של מתי הקדוש"סן לואיג'י דיי פרנצ'זי
| שנה | אירוע |
|---|---|
| בערך 28 לספירה | מתי נקרא מדוכן המכס בכפר נחום (מתי 9:9) |
| בערך 28 לספירה | הסעודה עם מוכסים וחוטאים (מתי 9:10-13) |
| בערך 29 לספירה | השנים עשר נמנים ונשלחים (מתי 10:1-4) |
| בערך 30-33 לספירה | השבוע האחרון; מתי הוא בין השנים-עשר בסעודה האחרונה |
| בערך 30-33 לספירה | הצו הגדול על הר בגליל (מתי 28:16-20) |
| בערך 30-33 לספירה | בעלייה (מעשי השליחים 1:13) |
| 70 לספירה | בית המקדש נהרס על ידי רומא |
| בערך 80-90 לספירה | רוב החוקרים מתארכים את הבשורה היוונית של מתי לתקופה זו |
| בערך 110-130 לספירה | פפיאס מדווח שמתי אסף את האמרות בעברית |
| בערך שנת 180 לספירה | אירנאיוס נוקב בשמו של מתי כמחבר הבשורה |
| 1599-1600 | קרוואג'ו מצייר The Calling of Saint Matthew |
למה הוא חשוב
סיפורו של מתי הוא הסיפור שהכנסייה מספרת כשמישהו שואל אם כבר מאוחר מדי עבורו. אדם מהצד הלא נכון של כל קו, במשרה הלא נכונה, בין האנשים הלא נכונים, מקבל משפט אחד מישוע וקם מהשולחן. הצעד הראשון שלו הוא להביא את חבריו. הוא ממשיך לשאת את התווית "מוכס" לצד שמו כל חייו, והוא נותן לבשורה שלו לומר את מה שישוע אמר בשולחנו: "חסד חפצתי."
הבשורה המיוחסת לו נותרת התיעוד השלם ביותר של תורת ישוע. אם ברצונך לדעת מה ישוע דרש מאנשים, התחל בפרקים 5 עד 7. אם ברצונך לדעת מדוע דרש זאת, קרא את הייחוס והפסיון. אם ברצונך לדעת למי שלח אותם, קרא את שני הפסוקים האחרונים.
במספרים
| פרקים | |
|---|---|
| הדרשה על ההר | 5-7 |
| דרשת השליחות | 10 |
| משלי המלכות | 13 |
| דרשת הקהילה | 18 |
| קץ העידן | 24-25 |
צפייה
לעומק
קרא את הבשורה ברצף אחד אם תוכל; זה לוקח כשעתיים בקריאה בקול. לסיפור הקריאה, ראה Blue Letter Bible, מתי 9:9-13. לרשימות השנים-עשר, ראה מתי 10:1-4. קריאת רקע: הערך בוויקיפדיה על מתי, ה ערך בוויקיפדיה על השליח, וה ערך בוויקיפדיה על הבשורה. לעדות הכנסייה הקדומה, קרא את אוסביוס ב Christian Classics Ethereal Library. לסיור חזותי בספר, צפה בסקירות המונפשות של BibleProject על מתי, חלק 1 ו חלק 2, ובסרט הקצר שלהם על ה הדרשה על ההר.
כל קישור בעמוד זה נבדק כשבנינו אותו, והרשימה המלאה נמצאת בקובץ המקורות המאומתים שלנו.
מקורות וקריאה נוספת
- ויקיפדיה: מתי השליח
- ויקיפדיה: בשורת מתי
- ערך בוויקיפדיה על: מתי (נושאי)
- Blue Letter Bible: מתי 9:9-13 (KJV)
- Blue Letter Bible: מתי 10:1-4 (KJV)
- Blue Letter Bible: לוקס 6:12-16 (KJV)
- Bible Project
- אוסביוס, תולדות הכנסייה (CCEL)
ספרים בנחלת הכלל, לקריאה חופשית
- ההיסטוריה הכנסייתית (תולדות הכנסייה)אוסביוס מקיסריה
- חייו וזמניו של ישוע המשיחאלפרד אדרשהיים
- חיי המשיחפרדריק ו. פאראר
- קדמוניות היהודיםפלביוס יוספוס
- ספר המרטירים של פוקסג'ון פוקס
Written by 508 Ministry. Scripture links open the public-domain King James Version. Where Scripture, early church tradition and historians differ, this page says so.


