העולם שאליו נולד
יהודה חי במולדת היהודית של המאה הראשונה תחת שלטון רומאי. פונטיוס פילטוס שלט ביהודה בין השנים 26 ל-36 לספירה, הורדוס אנטיפס שלט בגליל, והכהן הגדול קיפא, יחד עם מועצת הכהנים הגדולים, ניהל את המקדש והחזיק בכוח רב בחסות רומא. על השליטים אפשר לקרוא ב- פונטיוס פילטוס, הורדוס אנטיפס ו קיפא.
התקופה הייתה מתוחה. רבים השתוקקו שאלוהים יפעל, ושיופיע מושיע. מורים משכו קהלים, ותנועות קמו ונמחצו. השלטונות בירושלים ידעו שמורה כריזמטי שאחריו הולך קהל גדול, במיוחד בפסח כשהעיר התמלאה עולי רגל, עלול להצית מהומה שרומא תעניש עליה. הפחד הזה הוא הסיבה שרצו לטפל בישוע בשקט (מרקוס 14:1-2; יוחנן 11:47-53).
השמות מספרים חלק מהסיפור הזה. "יהודה" הוא הצורה היוונית של השם העברי יהודה, אחד השמות הנפוצים ביותר בתקופה, שנשאו בגאווה בגלל יהודה המכבי הגיבור מאתיים שנה קודם לכן. זה היה שמו של אב patriarch ושבט. איש במאה הראשונה לא היה שומע בו שמו של נבל. זה השתנה רק אחרי שהאיש הזה נשא אותו.
החלק השני של שמו, "איש קריות", פחות ברור. ההסבר המקובל ביותר הוא שהוא פירושו "איש קריות" (בעברית איש קריות), עיירה בדרום יהודה (השווה יהושע 15:25). אם כך, יהודה היה כמעט בוודאות היחיד מבין השנים עשר מיהודה. השאר באו מהגליל, מהצפון, עם המבטא וההרגלים שלו, ואיש מהדרום יכול היה לחוש זר ביניהם. הצעות אחרות כוללות קשר למילה הלטינית sicarius, "איש פגיון", מונח ששימש later למורדים אלימים, או למילה ארמית שפירושה "השקרן". אף אחת מהן אינה ניתנת להוכחה, והבשורות אינן מסבירות זאת. יוחנן מספר לנו את שם אביו: יהודה היה "בן שמעון איש קריות" (יוחנן 6:71; 13:2, 26).
מה מספרים לנו הבשורות
נבחר עם האחרים
יהודה נזכר בכל ארבע רשימות השנים עשר, והוא תמיד אחרון, עם הערה על מה שעשה: "יהודה איש קריות, אשר גם הסגיר אותו" (מרקוס 3:19; השווה מתי 10:4; לוקס 6:16). כותבי הבשורות כתבו אחרי ההסגרה, ולכן הכינוי נוסף בדיעבד. לוקס מספר לנו שישוע בילה לילה בתפילה לפני שבחר את השנים עשר (לוקס 6:12-16). יהודה היה בין הנבחרים. יהיה מה שיהיה, הוא לא היה פולש.
מתי 10 מתאר שישוע שלח את השנים עשר שנים שנים, ונתן להם "סמכות על רוחות טמאות, לגרש אותן ולרפא כל מחלה וכל חולי" (מתי 10:1). יהודה היה אחד השנים עשר שיצאו. שום דבר בבשורות אינו מרמז שהטפתו או ריפויו היו שונים מאלה של האחרים. כמו האחרים, הוא שמע את תורתו של ישוע וראה את האותות שהבשורות מתארות. יהיה מה שיעשה later, הוא נחשף לכל מה שנחשפו האחרים.
ארגז הכסף
בשורת יוחנן מספרת שיהודה נשא את קופת הקבוצה. נראה שהשנים עשר החזיקו קופה משותפת, שממנה נתנו לעניים וקנו את מה שהיה צריך. בסעודה האחרונה, כשישוע אמר ליהודה לעשות מהר את מה שהוא עומד לעשות, האחרים הניחו ש"יהודה נשא את ארגז הכסף, שישוע אמר לו 'קנה את הדברים שאנו צריכים לחג', או שייתן משהו לעניים" (יוחנן 13:29). איש לא חשד בדבר. זה מראה שהם סמכו עליו עם כספם.
יוחנן גם מדווח פרט אפל יותר. שישה ימים לפני הפסח, בבית עניה, מרים, אחותו של אלעזר, שפכה ליטרא של שמן יקר על רגלי ישוע וניגבה אותן בשערה. יהודה התנגד: "למה לא נמכר השמן הזה בשלוש מאות דינרים וניתן לעניים?" יוחנן מוסיף את הערתו: "הוא אמר זאת לא מפני שדאג לעניים, אלא מפני שהיה גנב, ומכיוון שנשא את ארגז הכסף, נהג לגנוב ממה שהוכנס לתוכו" (יוחנן 12:4-6).
התייחס להערה הזו בזהירות. זהו שיפוטו של יוחנן, שנכתב עשרות שנים אחרי האירועים ואחרי שההסגרה כבר נשפטה על ידי הכנסייה. הוא אינו מופיע במתי, במרקוס או בלוקס. מתי אומר שהתלמידים כקבוצה זעמו על הבזבוז, ומרקוס אומר ש"כמה" זעמו (מתי 26:8; מרקוס 14:4). יוחנן מייחד את יהודה. אם יוחנן ידע משהו שהכותבים האחרים לא ידעו, או אם קרא את ההסגרה לתוך הסצנה המוקדמת יותר, איננו יכולים לדעת. ייתכן מאוד שההערה מדויקת, אך היא מקור יחיד.
העסקה
מתי, מרקוס ולוקס כולם ממקמים את ההסכם עם הכהנים הגדולים זמן קצר אחרי המשיחה בבית עניה. מתי נותן את התיאור הברור ביותר: "אז הלך אחד מהשנים עשר, הנקרא יהודה איש קריות, אל הכהנים הגדולים ואמר: 'מה תרצו לתת לי, ואסגיר אותו לכם?' והם שקללו לו שלושים כסף. ומאז חיפש הזדמנות להסגיר אותו" (מתי 26:14-16).
שלושים כסף היה סכום מסוים. שמות 21:32 קובע שלושים שקלים כפיצוי המגיע עבור עבד שנגח בו שור. בזכריה 11:12-13, הנביא, המשחק תפקיד של רועה, מקבל שלושים כסף כשכרו ומשליך אותם "אל היוצר בבית יהוה." מתי יאמץ את הדימוי הזה later. הסכום היה כסף אמיתי, והוא גם לא היה הון. זה היה מחירו של עבד.
לוקס מוסיף ש"השטן נכנס ביהודה המכונה איש קריות, שהיה נמנה עם השנים עשר" (לוקס 22:3). הכהנים הגדולים רצו לתפוס את ישוע "בהיעדר ההמון" (לוקס 22:6). הבעיה שלהם הייתה למצוא אותו הרחק מהקהלים, ויהודה יכול היה לומר להם היכן יהיה בלילה.
השולחן
הסעודה האחרונה היא לב הסיפור, וכל אוונגליון מספר אותה בפרטים שונים.
בכל ארבעת האוונגליונים ישוע מודיע שאחד מהשנים עשר יבגוד בו. במתי, כל אחד מהתלמידים שואל: "האם אני הוא, אדוני?" (מתי 26:22). ישוע אומר שמי שטבל את ידו בקערה איתו יבגוד בו, ואז מוסיף משפט שהטריד קוראים מאז: "בן האדם הולך ככתוב עליו, אבל אוי לאותו איש שעל ידו נבגד בן האדם! טוב היה לאותו איש אילו לא נולד" (מתי 26:24). אחר כך מתי מתעד חילופי דברים קצרים: "יהודה, הבוגד בו, ענה ואמר: 'האם אני הוא, רבי?' אמר לו: 'אתה אמרת'" (מתי 26:25).
הגרסה של יוחנן שקטה ואישית יותר. לפני הסעודה, יוחנן אומר: "השטן כבר שם בלב יהודה איש קריות, בנו של שמעון, לבגוד בו" (יוחנן 13:2). אז ישוע קם, פושט את בגדיו העליונים ומתחיל לרחוץ את רגלי התלמידים (יוחנן 13:4-5). הטקסט לא מדלג על אף אחד. רגליו של יהודה היו ביניהם. פטרוס מוחה; ישוע עונה; ובאמצע הסצנה ישוע אומר: "אתם טהורים, אבל לא כולכם" (יוחנן 13:10-11).
מאוחר יותר, יוחנן מתעד שישוע היה "נסער ברוח" ואמר: "אחד מכם יבגוד בי" (יוחנן 13:21). התלמידים הביטו זה בזה, לא בטוחים. פטרוס סימן לתלמיד הנשען ליד ישוע לשאול מי הוא. ישוע אמר: "הוא זה שאתן לו את פיסת הלחם לאחר שאטבול אותה." הוא טבל את הלחם ונתן אותו ליהודה, בנו של שמעון איש קריות. "אחרי פיסת הלחם, השטן נכנס בו. אז אמר לו ישוע: 'מה שאתה עושה, עשה מהר'" (יוחנן 13:26-27). יהודה לקח את הלחם, יצא מיד, ויוחנן מוסיף ארבע מילים: "היה לילה" (יוחנן 13:30).
הגשת הלחם הטבול הייתה מחוות כבוד לאורח, לא גינוי. האוונגליונים לא אומרים אם יהודה יכול היה לחזור בו באותו רגע. הם מראים שישוע נתן לו עוד סימן ידידות לפני שיצא מהחדר.
כדאי לשים לב למה שקרה מיד אחרי שיצא. יוחנן 13:31 אומר: "כאשר יצא, אמר ישוע: 'עתה התפאר בן האדם.'" אחר כך באה המצווה החדשה: "מצווה חדשה אני נותן לכם, לאהוב זה את זה. כפי שאהבתי אתכם, כך גם אתם אוהבו זה את זה. בזאת ידעו הכל שתלמידיי אתם, אם תהיה אהבה ביניכם" (יוחנן 13:34-35, במפתח הפסוקים שלנו). המילים האלה נאמרו לאחד עשר שנשארו. יהודה כבר היה בחוץ בחושך. המשפט "כפי שאהבתי אתכם" כלל אהבה שרחצה את רגליו של יהודה.
הגן והנשיקה
אחרי הסעודה, ישוע הוביל את האחד עשר דרך נחל קדרון לגן למרגלות הר הזיתים. יוחנן אומר: "גם יהודה, הבוגד בו, ידע את המקום, כי ישוע נפגש שם לעתים קרובות עם תלמידיו" (יוחנן 18:2). יהודה בא עם גדוד חיילים ופקידים מהכהנים הגדולים והפרושים, נושאים פנסים, לפידים וכלי נשק.
שלושת האוונגליונים הראשונים מספרים לנו על האות שסיכם. "הבוגד בו נתן להם אות לאמור: 'מי שאנשק, הוא האיש. תפסו אותו'" (מתי 26:48). אחר כך: "מיד ניגש לישוע ואמר: 'שלום, רבי!' ונשק לו" (מתי 26:49). נשיקה הייתה ברכה רגילה בין תלמיד לרב. בחושך, בלי פנסים, היא סימנה איזה איש בקבוצה הוא זה שהם רצו.
ישוע ענה לו במילים שמתי ולוקס מתעדים באופן שונה. במתי הוא אומר: "ידידי, מדוע באת?" (מתי 26:50). בלוקס: "יהודה, בנשיקה אתה בוגד בבנו של האדם?" (לוקס 22:48). המילה המתורגמת "ידידי" במתי פחות אינטימית מהמילה הרגילה לידיד, אבל היא לא עוינת. זו המילה שבה אדון פנה למישהו בתפקיד מסוים, ויש בה נימה של אירוניה עצובה. ישוע לא קרא לו אויב גם אז. הוא קרא לו בשמו.
הסוף
כאן המקורות מתפצלים, והפיצול אמיתי.
התיאור במתי (27:3-10). כשיהודה ראה שישוע נידון, "הוא שינה את דעתו" (המילה היוונית היא metamelētheis, "התחרט" או "חש חרטה") והביא את שלושים pieces הכסף בחזרה לכהנים הגדולים ולזקנים. הוא אמר: "חטאתי בכך שבגדתי בדם נקי." הם השיבו: "מה זה לנו? אתה תראה." יהודה השליך את הכסף אל בית המקדש, יצא, "והלך ותלה את עצמו." הכהנים הרימו את המטבעות ואמרו שאינם יכולים להניחם באוצר, "כי זה מחיר הדם," ולכן קנו את שדה היוצר כמקום קבורה לזרים. מאז הוא נקרא "שדה הדם." מתי אומר שזה קיים נבואה, שאותה הוא מייחס ל"ירמיהו," אף שהניסוח הקרוב ביותר הוא זכריה 11:12-13, עם הדים לירמיהו 18 ו-32.
התיאור במעשי השליחים (1:15-20). פטרוס, בדברו אל המאמינים כמה שבועות לאחר מכן, אומר שיהודה "השיג את חלקו בשירות הזה" ו"איש זה השיג שדה בשכר רשעתו, ונפל על פניו, בקעה בטנו וכל מעיו נשפכו החוצה." השדה, אומר פטרוס, נודע בניב הירושלמי כאקל דמא, "שדה דם." פטרוס מצטט אז תהלים 69:25 ו-109:8 וקורא למחליף.
שימו לב למה ששונה. במתי, הכוהנים קונים את השדה בכסף שהוחזר, ויהודה תולה את עצמו. במעשי השליחים, יהודה קונה את השדה ונופל. הפרטים אינם תואמים, אף שהם חולקים את שלושים pieces, את השדה, את השם "שדה הדם" ואת התחושה של סוף אלים. נוצרים הציעו זה מכבר דרכים ליישב ביניהם: שיהודה תלה את עצמו והגוף נפל מאוחר יותר והתבקע; שהכוהנים קנו את השדה בשם יהודה, כך שבמובן המשפטי הוא "רכש" אותו. אלה אפשריים, והם נשארים השערות. קורא הוגן צריך לומר שהבשורות מסכימות על העובדות העיקריות ונבדלות בפרטים, ושהכנסייה מעולם לא חייבה פיוס מסוים אחד.
הדבר החשוב ביותר בגרסת מתי הוא החרטה. יהודה אכן חש חרטה. הוא התוודה, "חטאתי," וניסה להחזיר את הכסף. אבל מתי מתאר את סוף הדרך הזו כייאוש. פטרוס, שגם נכשל באותו לילה, בכה מרות ואחר כך שוקם על חוף ים הגליל (יוחנן 21:15-19). סיפוריהם של שני האנשים מתחילים באותו אופן, בכשל בנאמנות. הם מסתיימים במקומות שונים, והכנסייה הרהרה לעתים קרובות בהבדל. ההבדל לא היה שחטאו של פטרוס היה קטן יותר. אלא שלפטרוס היה למי לחזור.
לכל מי שקורא זאת ויודע איך ייאוש מרגיש: סיפורו של יהודה אינו אומר שלא הייתה דרך פתוחה. הוא אומר שהוא לא מצא אותה. אנא אל תלכו בה לבד.
מדוע הוא עשה זאת?
הבשורות אף פעם לא מדברות בקול אחד. הן מציעות כמה הסברים, והן לא מדרגות אותם.
כסף. יהודה של מתי שואל, "מה אתם מוכנים לתת לי?" (מתי 26:15). יוחנן קורא לו גנב (יוחנן 12:6). חמדנות היא ההסבר הנפוץ ביותר, וחלק ממנה אולי נכון. אבל שלושים pieces כסף לא היו הון. זה היה מחירו של עבד.
השטן. לוקס ויוחנן אומרים שהשטן נכנס ליהודה (לוקס 22:3; יוחנן 13:27), ויוחנן אומר שהשטן שם את הבגידה בליבו (יוחנן 13:2). יוחנן גם מדווח שישוע אמר קודם לכן, "הלא אני בחרתי בכם, השנים עשר, ואחד מכם הוא שטן?" (יוחנן 6:70). זה אומר לנו שכותבי הבשורות ראו את הבגידה כחלק מעימות גדול יותר. זה לא אומר לנו שיהודה היה בובה. במקומות אחרים אותן הבשורות מחשיבות אותו כאחראי. ישוע אומר, "אוי לאותו האיש" (מתי 26:24).
הכתובים ותוכנית האל. ישוע אומר שוב ושוב שהאירועים האלה היו חייבים לקרות כדי לקיים את הכתובים (יוחנן 13:18, מצטט תהילים 41:9, "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב"; יוחנן 17:12; מעשי השליחים 1:16). נוצרים החזיקו זה מכבר שני דברים יחד כאן: שאלוהים ידע והשתמש בבגידה, ושהיהודה בחר בה. ידיעה מראש אינה אותו דבר כמו כפייה. אם חבר יודע שתיכשל, הידיעה שלו לא גורמת לך להיכשל.
אכזבה או תקווה פוליטית. ההסבר הזה לא מופיע בבשורות כלל. כמה קוראים מודרניים הציעו שיהודה, היחיד מבין הגליליים שהוא יהודי, ציפה למשיח פוליטי ופנה נגד ישוע כשישוע סירב להנהיג מרד, או שהתכוון לאלץ את ישוע לפעול בכך שמסר אותו. התיאוריה אפשרית, מכיוון שיהודים רבים בזמנו ציפו למלך שישבור את הכוח הרומי. זו השערה מודרנית. אין לנו ראיות לכך, והבשורות אף פעם לא מזכירות אותה.
פחד. מרקוס ולוקס מראים שישוע מזהיר את השנים עשר שוב ושוב שהוא יימסר ויומת. אדם מפוחד בעמדתו של יהודה אולי החליט להגן על עצמו. גם זה השערה.
העובדה הפשוטה היא שכותבי הבשורות, שהכירו היטב את סיפורו של יהודה, לא סיפרו לנו מה היה בליבו. הם אמרו מה הוא עשה. עלינו להיות זהירים מלטעון לידע רב משלהם.
יהודה בכנסייה הקדומה ולאחריה
בשורת יהודה
בשנת 2006, פרסמה החברה הלאומית לגיאוגרפיה טקסט בשם בשורת יהודה, כתב יד קופטי מקודקס פפירוס שנמצא במצרים בשנות ה-70 ותוארך בפחמן רדיואקטיבי בערך למאה השלישית או הרביעית. אב הכנסייה אירנאיוס הזכיר חיבור בשם זה בסביבות שנת 180 לספירה, ואמר שהוא שימש קבוצה גנוסטית (נגד הכפירות 1.31.1). הטקסט שזה עתה נמצא עשוי להיות עותק של אותו חיבור או משהו שקשור אליו. הגנוסטים לימדו שהעולם החומרי פגום שהישועה באה דרך ידע סודי.
בטקסט, ישוע מספר ליהודה, ורק ליהודה, סודות שהוא לא מספר לאחרים. המתרגמים הראשונים קראו את המסמך כמציג את יהודה כגיבור, התלמיד היחיד שהבין את ישוע ועזר לו להימלט מכלא הגוף. חוקרים אחרים ערערו על הקריאה הזו, בטענה שהטקסט יכול גם להיות מתורגם כך שיהודה הוא "השד השלושה עשר", דמות שהמחבר מתכוון ללעוג לה. הוויכוח נמשך.
כמעט כל החוקרים מסכימים על זה. בשורת יהודה היא חיבור גנוסטי מהמאה השנייה. היא נכתבה זמן רב לאחר מות השליח, היא לא נכתבה על ידי יהודה, והיא מספרת לנו על אמונותיה של קבוצה גנוסטית מסוימת ולא על מה שקרה בירושלים. ארבע הבשורות הקנוניות, שנכתבו קרוב הרבה יותר לאירועים, נשארות התיעוד ההיסטורי. ניתן לקרוא את הסקירה המחקרית ב ויקיפדיה.
דנטה, אמנות והמילה עצמה
דנטה, ב אינפרנו (בערך 1320), ממקם את יהודה במעגל הנמוך ביותר של הגיהינום, מוחזק בפיו של השטן עצמו. זהו שיפוטו של משורר, לא הוראת כנסייה. הכנסייה הקתולית מעולם לא הצהירה שאדם מסוים נמצא בגיהינום, כולל יהודה. עמדת הכנסייה הרשמית היא שמעשהו היה חטא חמור ושמצב נשמתו הסופי שייך לאלוהים.
אמנים חזרו לסיפור שוב ושוב. הציור של ג'וטו נשיקת יהודה בקפלה סקרובני בפדובה (בערך 1305) מראה את יהודה עוטף את ישוע בגלימתו, פנים אל פנים, עין בעין. הציור של לאונרדו הסעודה האחרונה מראה את יהודה אוחז בשקית קטנה, פניו בצל. הציור של קרוואג'ו מעצרו של ישוע (בערך 1602) לוכד את הרגע ממש אחרי הנשיקה. הציור של רמברנדט יהודה מחזיר את שלושים pieces הכסף (1629) הוא ציור של יהודה, כפוף ונואש, כורע לפני כהנים שמפנים את פניהם.
השם עצמו חי חיים קשים. "יהודה" הוא מילה לבוגד בשפות רבות. הוא גם שימש, באופן טרגי, להשמצת העם היהודי כולו, שכן "יהודה" הוא אותו שם כמו "יהודה" ו"יהודי" בשפות רבות. זו עוולה היסטורית. יהודה, כמו ישוע וכל שליח אחר, היה יהודי, ומעשהו היה מעשה של אדם יחיד. אין להטיל אותו על עם שלם. הכנסייה גינתה שוב ושוב את השימוש בסיפור הבגידה כתירוץ לשנאה, וכל קורא של דפים אלה צריך לעשות כמוה.
האמרות במפתח הפסוקים שלנו
ליהודה אין אמרות מתועדות במפתח, והמילים המיוחסות לו בבשורות (מתי 26:15, 25, 49; מרקוס 14:45; יוחנן 12:5) אינן בין הפסוקים היומיים. המפתח כן מכיל קטעים מאותו לילה ומתורתו של ישוע על האופן שבו יש לנהוג אפילו באויב, אשר יהודה שמע:
- יוחנן 13:1, "מאחר שאהב את שלו אשר בעולם, אהבם עד הסוף," נאמר ממש לפני רחיצת הרגליים, באותו חדר שבו היה יהודה.
- יוחנן 13:34-35, המצווה החדשה, שניתנה לאחר שיהודה יצא.
- מתי 9:12, "הבריאים אין להם צורך ברופא, אלא החולים."
- מתי 5:44, "אהבו את אויביכם, ברכו את המקללים אתכם."
- מתי כ"ו:41, "שמרו והתפללו, שלא תיכנסו לניסיון. הרוח אכן חפצה, אבל הבשר חלש."
- לוקס 22:32, "התפללתי בעדך, שלא תכשל אמונתך," נאמר לשמעון פטרוס בסעודה.
כשקוראים את הפסוקים בהקשר הזה, הם פרשנות שקטה. אלה מילותיו של מורה שידע בדיוק מה עומד לבוא והמשיך לתת אהבה בחדר.
אותו לילה או קשור
אין מילים של יהודה במפתח; אלה נאמרו בסעודה שהוא השתתף בה או סביבה
וְלִפְנֵי חַג הַפֶּסַח כְּשֶׁיָּדַע יֵשׁוּעַ כִּי בָאָה שְׁעָתוֹ לַעֲבֹר מִן־הָעוֹלָם הַזֶּה אֶל־אָבִיו כַּאֲשֶׁר אָהֵב אֶת בְּחִירָיו אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כֵּן אֲהֵבָם עַד־הַקֵּץ׃
אחרי שאהב את שלו, אהב אותם עד תום. אהבה משלימה את מה שהתחילה.
מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נֹתֵן לָכֶם כִּי תְאֵהֲבוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶתְכֶם כֵּן גַּם־אַתֶּם אִישׁ אֶת־אָחִיו תֶּאֱהָבוּן׃ בָּזֹאת יֵדְעוּ כֻלָּם כִּי תַלְמִידַי אַתֶּם בִּהְיוֹת אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם׃
אהבו זה את זה כמו שאהבתי אתכם. כך יכירו אתכם.
וַיִּשְׁמַע זֹאת יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַחֲזָקִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם־הַחוֹלִים׃
לא הבריאים צריכים רופא אלא החולים. לבקש עזרה אינו חולשה.
אֲבָל אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹיְבֵיכֶם בָּרְכוּ אֶת־מְקַלְלֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם וְהִתְפַּלְלוּ בְּעַד מַכְאִיבֵיכֶם וְרֹדְפֵיכֶם׃
אהבו את אויביכם והתפללו בעד המתעללים בכם. זה סוג אחר של כוח.
שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְלוּ פֶּן־תָּבֹאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן הֵן הָרוּחַ הִיא חֲפֵצָה וְהַבָּשָׂר הוּא רָפֶה׃
הרוח נכונה והבשר חלש. עירו והתפללו, והיו עדינים עם עצמכם.
וַאֲנִי הִתְפַּלַּלְתִּי בַעַדְךָ אֲשֶׁר לֹא־תִכְלֶה אֱמוּנָתֶךָ וְאַתָּה כַּאֲשֶׁר תָּשׁוּב חַזֵּק אֶת־אַחֶיךָ׃
התפללתי בעדך שאמונתך לא תכשל. מישהו מתפלל בעדך.
קשרים
- ישוע בחר בו, הפקיד בידיו את הכסף, רחץ את רגליו, האכיל אותו בשולחן, וקרא לו "חבר" בגן.
- פטרוס גם הוא כשל באותו לילה, בכך שהכחיש את ישוע שלוש פעמים, והוחזר.
- מתיאס נבחר בגורל לתפוס את מקומו בין השנים עשר (מעשי השליחים 1:23-26).
- קיפא והכהנים הגדולים עשו עמו את העסקה.
- פונטיוס פילטוס עמד בראש המשפט שהתנהל לאחר מכן.
- יעקב בן חלפי, תדאי ו שמעון הקנאי ישב עמו בקבוצה השלישית של ארבעה בכל רשימה.
- מתי מתעד את התיאור המלא ביותר של חרטתו ומותו (מתי 27:3-10).
- יוחנן השליח נותן את התיאור האישי ביותר של השולחן והלילה.
- שנים עשר השליחים הוא עמוד הקבוצה.
קראו את סיפוריהם
מקומות
- 1קריות (משוער, המקום שנוי במחלוקת) · עיר הולדתו המשוערת
- 2כפר נחום · בסיס בגליל
- 3בית עניה · יוחנן 12:1-8
- 4ירושלים (העלייה) · יוחנן 13
- 5גת שמנים · מתי 26:47-50
- 6אקלדמה (עמק בן הינום) · המקום המסורתי של שדה הדם
- קריות, בדרום יהודה, ביתו המשוער.
- כפר נחום והגליל, שם נבחרו השנים עשר והוכשרו.
- בית עניה, שם משחה מרים את ישוע ויהודה התנגד (יוחנן 12).
- העלייה, ירושלים, הסעודה האחרונה ורחיצת הרגליים.
- גת שמנים, הגן על הר הזיתים, שם היה הנשיקה.
- בית המקדש, שם הושלך הכסף.
- אקלדמה, שדה הדם, traditionally placed on the south side of the Hinnom Valley, in Jerusalem. A Greek Orthodox monastery stands near the traditional site.
ציר זמן
- בערך 28 לספירהנבחר מבין השנים עשרלוקס 6:12-16
- בערך 29 לספירהנשלח עם השנים־עשרמתי 10
- בערך 30-33 לספירההחפצים במעמד המשיחה בבית עניהיוחנן 12:1-8
- בערך 30-33 לספירהמתמקח על שלושים כסףמתי כ״ו 14-16
- בערך 30-33 לספירההסעודה האחרונה, רחיצת הרגליים, יהודה יוצאיוחנן 13
- בערך 30-33 לספירההנשיקה בגת שמניםמתי 26:47-50
- בערך 30-33 לספירהחרטה ומוותמתי 27:3-10; מעשי השליחים 1:18
- בערך 30-33 לספירהמתתיהו נבחר להחליפומעשי השליחים 1:15-26
- בערך שנת 180 לספירהאירנאיוס מזכיר "בשורת יהודה" גנוסטיתנגד הכפירות 1.31.1
- c. 1305ג'וטו, נשיקת יהודה, פדובהקפלת סקרובני
- 2006בשורת יהודה הקופטית יוצאת לאורנשיונל ג'יאוגרפיק
| שנה | אירוע |
|---|---|
| בערך 28 לספירה | נבחר מבין השנים עשר (לוקס 6:12-16) |
| בערך 29 לספירה | נשלח עם השנים־עשר (מתי 10) |
| בערך 30-33 לספירה | מרים מושחת את ישוע בבית עניה; יהודה מתנגד (יוחנן 12:1-8) |
| בערך 30-33 לספירה | מסכים עם ראשי הכוהנים על שלושים כסף (מתי 26:14-16) |
| בערך 30-33 לספירה | הסעודה האחרונה; רחיצת הרגליים; יהודה יוצא (יוחנן 13) |
| בערך 30-33 לספירה | הנשיקה בגת שמנים (מתי 26:47-50) |
| בערך 30-33 לספירה | חרטה, הכסף מושלך, מותו (מתי 27:3-10; מעשי השליחים 1:18) |
| בערך 30-33 לספירה | מתתיהו נבחר להחליפו (מעשי השליחים 1:15-26) |
| בערך שנת 180 לספירה | אירנאיוס מזכיר "בשורת יהודה" גנוסטית |
| בערך 220-340 לספירה | טווח תיארוך פחמן-14 של העותק הקופטי ששרד של בשורת יהודה |
| c. 1305 | ג'וטו מצייר את נשיקת יהודה בפדובה |
| 2006 | בשורת יהודה הקופטית יוצאת לאור |
למה הוא חשוב
סיפורו של יהודה חשוב מפני שהוא מזכיר לנו שלהיות קרוב לישוע אינו אותו דבר כמו ללכת אחריו. הוא נבחר, הוכשר וזכה לאמון. ניתן לו מקום ליד השולחן וחלק בעבודה. והוא עזב את הכול תמורת מחירו של עבד.
סיפורו הוא אזהרה, והאזהרה אינה על סוג אחר של אדם, גרוע יותר. הבשורות מונות את השנים עשר באופן שמבהיר זאת. לאחר הסעודה, כשאמר ישוע שאחד מהם יבגוד בו, הם לא שאלו "האם זה יהודה?" כל אחד שאל "האם אני?" איש לא יכול היה להצביע עליו מראש. האזהרה מיועדת לכל מאמין שמתפתה לראות באמונה אמצעי למשהו אחר.
הסיפור גם מגלה משהו על ישוע. הוא לא חשף את יהודה בפני האחרים לפני הסוף. הוא נתן לו את הלחם. הוא רחץ את רגליו. הוא ציין את הבגידה בלי אכזריות וקרא לו "ידידי" כשהגיע עם החיילים. כל תיאור של המעצר מציג מורה ששולט בעצמו ואינו מוכן להשיב לבגידה בשנאה. הנוצרים מצאו בתמונה הזו מודל להתמודדות עם בגידה בחייהם שלהם.
ולבסוף, סיפורו של יהודה מזכיר מה קורה לכל מי שחטא ואינו מצליח להאמין ברחמים. הבשורות מספרות שיהודה חש חרטה, והן אינן מספרות שהאמין שיוכל להיסלח. ההבדל בינו לבין פטרוס אינו מידה של כמה רע עשה כל אחד מהם. זו השאלה אל מי מהם כל אחד רץ. כל מי שנכשל קשות יכול לקרוא את הסיפור ולקחת אותו כאזהרה וגם כהזמנה, כחץ שמצביע אל האדם היחיד שאליו יהודה לא הלך.
במספרים
| ביסוס מהבשורות | |
|---|---|
| כסף | מתי 26:15; יוחנן 12:6 |
| השטן נכנס בו | לוקס 22:3; יוחנן 13:2, 27 |
| התגשמות הכתוב | יוחנן 13:18; 17:12; מעשי השליחים 1:16 |
| תקווה פוליטית (תיאוריה מודרנית) | אין בטקסט |
| פחד (תיאוריה מודרנית) | אין בטקסט |
צפייה
לעומק
התחילו בתיאורים של מותו: מתי 27:3-10 ו מעשי השליחים 1:12-26. קראו את הסעודה ב יוחנן 13:21-30. לרקע, ראו את הערך בוויקיפדיה על יהודה איש קריות ואת הערך בוויקיפדיה על יהודה איש קריות. לטקסט הגנוסטי, ראו את הערך בוויקיפדיה על בשורת יהודה. על הכנסייה הקדומה, קראו את אוסביוס ב Christian Classics Ethereal Library. לסיור חזותי בשבוע האחרון, צפו בסקירה המצוירת של BibleProject על הבשורה של יוחנן, חלק 2.
כל קישור בעמוד זה נבדק כשבנינו אותו, והרשימה המלאה נמצאת בקובץ המקורות המאומתים שלנו.
מקורות וקריאה נוספת
- ויקיפדיה: יהודה איש קריות
- ויקיפדיה: בשורת יהודה
- ויקיפדיה: אקלדמה
- ויקיפדיה: קריות
- הערך בוויקיפדיה על: יהודה איש קריות (לפי נושא)
- Blue Letter Bible: מתי 27:3-10 (KJV)
- Blue Letter Bible: מעשי השליחים 1:12-26 (KJV)
- Blue Letter Bible: יוחנן 13:21-30 (KJV)
- Blue Letter Bible: מתי 26:47-56 (KJV)
- Bible Project
ספרים בנחלת הכלל, לקריאה חופשית
- ההיסטוריה הכנסייתית (תולדות הכנסייה)אוסביוס מקיסריה
- חייו וזמניו של ישוע המשיחאלפרד אדרשהיים
- חיי המשיחפרדריק ו. פאראר
- קדמוניות היהודיםפלביוס יוספוס
- ספר המרטירים של פוקסג'ון פוקס
Written by 508 Ministry. Scripture links open the public-domain King James Version. Where Scripture, early church tradition and historians differ, this page says so.


